ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, ויהי בשנת אלף ושש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, בחודש כסליו בהיותנו בקורפו, הגיעו

אלינו כתבים, ששלח רבי חסדאי קרשׂקשׂ מטוניס:

"דעו לכם, כי העניין הוא אמת [אורות האיש משה שאמר, שהוא משיח], והקהל הקדוש קהל בורגיש שהיא בספרד כותבים, כי הוא אמת, כי העידו עליו, כי ממשה ועד משה לא קם כמשה. ובא אליו אליהו הנביא זכור לטוב, ומשח אותו בשמן המשחה ואמר לו: 'תבשר לישראל, כי בניסן יהיו לכם אותות ומופתים גדולים'. ומלך ספרד שלח אחריו השר שלו ואמר, שיתן לו אות. אמר לו, שילך לביתו וימצא בנו מת. הלך לביתו ומצא בנו מת כמו שאמר לו הנביא. חזר ואמר לו: 'המוות והחיים מהשמים'. אמר לו, שיחזור עוד לביתו וימצא בנו האחר מת, וכן היה, ולא האמין בו. אמר לו, שיחזור עוד לביתו וימצא שמתה אשתו, וכן היה. חזר אליו עוד, ואמר, כשילך לביתו, ימות גם הוא בעצמו, וכן היה.

והמלך היה מדבר עם הנביא, והנה כיסהו הענן, והיו שומעים המלאך, שהיה מדבר עמו תוך הענן, ועשה אותות ומופתים גדולים בעיניהם, והעידו עליו, כי ממשה ועד משה לא קם כמשה. אחר כן אמר לו המלך: 'אם אמת הוא, כי נביא אתה, רוצה אני לשרוף אותך באש'. וכן עשה: מיד ציוה, ועשו כבשן אש, והסיקוהו שלושה ימים ושלושה לילות והשליכוהו לתוך כבשן האש. ויצא ממנו שמח וטוב לב. באותה שעה ראוהו כולם ויאמינו ביי ובמשה עבדו ונביאו.

והוא היה בן חמש ועשרים שנה, ומתחילה לא היה יודע לשון הקודש בצחות. ועתה שלימדו אליהו הנביא זכור לטוב, יודע הוא לדבר לשון הקודש, והוא עניו ושפל-רוח, צדיק וישר, שלם במידותיו, חכם ועשיר, גיבור וחסיד בכל מעשיו, נקי-כפיים ובר-לבב, בן-טובים, זרע אנשים ראוי והגון לשכון עליו רוח יי."

עד כאן העתקנו מן הכתב שבא אלינו מטוניס.

ופתאום יבוא אל היכלו האדון, ככתוב: 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד' [תהלים קב, יד]. עוד שמענו, כי אמר הנביא, שיראה אות ומופת בירושלים מאת השם יתברך. עוד שמענו, שבת-קול יוצאה מבית המקדש ואומרת: 'צאו מביתי ויבואו בני!' ונפל פחד גדול על הישמעאלים, ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד שהיה שם ואמר, שראה שלושה זקנים מעוטפים לבנים, ונפל על פניו, והם אמרו: "עמוד על עצמך!"

ויעמוד וישאל: "מי ומי אתם?"

ענו ואמרו: "מבני ישראל אנחנו, ועתה לך ואמרת לישמעאלים, שיניחו המקום, כי הגיע קצם וזמנם."

והשיב להם: "ואם לא יאמינו לי, מה אומר אליהם?"

אמרו לו: "אמור להם, כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך."

ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו, ונפל פחד גדול עליהם, ואומרים, כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתחו. –

ועוד שמענו, כי החכמים, שהיו בעיר שהנביא שם, אמרו, כי רוצים לדון אותו. והיו אומרים לו, כי בן-מוות הוא, עד שהביאו אותו בבית ואמרו לו: "תן לנו מופת, ואם אין, דע כי מות תמות!"

אמר להם: "אם לא יתנו לי מן השמים, מה אתן לכם?"

אז רצו לפסוק עליו מיתה, ואביו ואמו היו בוכים מחוץ.

ענה הנביא ואמר לדיינים: "תנו לי זמן ואשיב לכם ותהיו דנים אותי בבית-הכנסת."

הלך ונכנס בהיכל והתפלל, והיו הדיינים מחוץ ושומעים קול המלאך, שהיה מדבר עמו, ולא היו מבינים דברי המלאך לבד קול הומיה.

אז יצא אליהם וראו, והנה קרן עור פניו ונשא שתי ידיו וכיסה פניו, ובידו הימנית כתוב שם המפורש, ובידו השמאלית כמראה הקשת בענן, ועל ראשו אופן כמראה הקשת.

מיד נפלו הדיינים על פניהם ואמרו: "יי הוא האלהים! יי הוא האלהים!"

אחרי כן אמרו: "אין זה אות, אלא תן אות אחר!"

מיד יצא פס ידא [פס יד] מן השמים וכתבה במשקוף ההיכל: 'ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה!' [ישעיה יא, א], והיו אותיות מזה הפסוק מבהיקות ומאירות ככוכבים על זה העניין מאד. עד שנשאו ונתנו בדבר וצירפו האותיות המבהיקות ועלו נוטריקון שלהם ש'נ'ב'ר'ש, והוא שם העיר שהנביא שם. אז הניחו אותו לשלום.

(ב, לג-לד). בית המדרש ו, 143-141; אוצר מדרשים ב, 338-337. ב"י ה, 123-120, 302 (= סי' 255). – כל מאמרי מי"ב, שכו; צפונות, רכט-רל ("על הסף", "אותות ומופתים").