במלכות פרס בזמן אחד קם איש יהודי ועשה עצמו משיח. והצליח מאד וקיבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפו וכי כונתו לבוא להילחם עמו, שלח וקיבץ ליהודים שבארצו ואמר להם, שאם לא יעשו עם האיש ההוא שיסתלק מעליו, שידעו נאמנה שיעביר את כולם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביום אחד.

אז נקבצו יחדיו כל עם ישראל והלכו אל האיש ההוא ונפלו לפניו ארצה והתחננו מאד וצעקו ובכו, שישוב מדרכו, ולמה ישים עצמו בסכנה וכל עניי עמו? כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוכל ויראה ברעת כל קהילות פרס?

השיב: "אני באתי להושיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? ומי יעמוד לפני? ומה יעשה מלך פרס ולא ירא ממני ומחרבי?"

שאלו לו: "מה המופת, שהוא משיח והשיב, כי הוא מצליח, ואין למשיח צורך באות אחר.

השיבו: "הרבה עשו כן ולא הצליחו."

אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביום השני שבו לפניו בתענית, וקטניהם לפניהם, שייכמרו רחמיו.

אז אמר: "למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה. אם יתן לי מלך פרס ההוצאות שהוצאתי להיכנס למלחמה זו, אשוב אל מקומי ולא אזיקנו."

אמרו לו היהודים: "ואיך מלך אדיר כמו מלך פרס ייכנע לתת הוצאות לאיש יהודי?"

השיב הארור, משיח השקר, ואמר: "אם תשובו פעם שנית, אפילו יתן לי כל ההוצאות וחצי מלכותו, לא אתפייס!"

וכי ראו היהודים רוע לבבו ואין טענת אמת מועילה, הלכו מרים ובוכים לפני המלך ואמרו: "אדונינו המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטות ממי שנשתטה. כי האיש ההוא ראינו בו, כי הוא בעניין זה שוטה מוחלט, אינן שומע בקולנו ובכל מה שאמרנו לו, כי שׂם נפשנו בסכנה עצומה. ואנחנו נקיים. על זה נפלאנו אנחנו, כי איך ישית אדונינו את לבו לדברי השוטה הזה, שאם יניחנו הוא יפול מעצמו, כמו שמצינו בכל דברי שקר כי יפלו, באשר אין לשקר רגליים, וכמו האילן הנופל כאשר אין לו שורש. דברים דיברנו אל האיש ההוא מספיקים לשבר לב האבן, והוא בסכלותו עומד ואמר לנו, שאם יתן לו אדונינו כל מה שהוציא

לעשות מלחמה זו, ישוב לארצו, ויספיק כל זה להעיד, איך הוא שוטה מפורסם."

השיב המלך: "ולמה קראתם אותו שוטה על זה? ואם העני אין לו אוצרות והוציא הוצאות בערבון ובטחון ניצוח המלחמה, והוא שב לדרכו – מה יעשה אם לא בדרך זו? לכן מהרו ושובו אל האיש ההוא ואמרו לו, כי מתרצה אני במה שהוא שואל ושישלח בבטחון ואמונה איש אחד עם פנקסו, ומיד אשלח לו במעות יפות."

וכן נעשה. אחר ששב האיש ההוא ונתבטלה המלחמה, ציוה המלך וקיבץ כל היהודים אשר במלכותו ואמר להם: "אחד מכם בא אלי להילחם בי, וסיפרו לי שהיה בהסכמת כולכם, ולא

חשבתם כי הרעה תשוב נגד פניכם?"

השיבו היהודים טענות מספיקות ולא הועיל, וסוף כל הדברים אמר להם: "תנו לי ההוצאות מיד, ואחרי כן אדעה מה לעשות לכם."

וכאשר שבו לפייס ולדבר, ציוה ויתפשו כל ראשיהם במאסר חזק, ומתוך הצרה הוצרכו לתת הסך ורבים מהם היו מוכרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנו לו מה ששאל, אמר שבעד עלבונו יקבלו הם עלבון זה, שילכו היהודים יחפים ושלא ילבשו מכנסיים אלא עד הירך.

(ב, לא-לב). שבט יהודה, 53-52; שארית ישראל, 64-63; מאורעות צבי. 52. ב"י ה, 120-118, 302.