נוסח ראשון

– והיום עשר שנים [כך מספר ר' בנימין מטודילו בספר מסעותיו], ‏קם שם [בפרס] איש אחד, ושמו דוד אֵל ראי מעיר עמדיה, ולמד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני ראש הישיבה עלי גאון יעקב במדינת בגדד. והיה גדול בתורת משה ובהלכה ובתלמוד ובכל חכמה חיצונית ובלשון ישמעאל

ובכתיבתם ובספרי החרטומים והמכשפים. ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בהרי חפתן ולצאת ולהילחם בכל הגויים וללכת ולתפוס את ירושלים. והיה נותן

ליהודים סימנים באותות שקר ואומר להם, כי יי שלחו לכבוש ירושלים ולהוציא אותם מתחת עול הגויים. והאמינו בו מקצת היהודים וקראו אותו משיחנו.

‏שמע מלך פרס הדבר הזה ושלח לבוא לדבר עמו, והוא הלך אליו בלי פחד. ובהתחברו עמו אמר לו: "האתה הוא מלך היהודים?"

ענה ואמר: "אני."

מיד נכנס המלך וציוה לתפסו ולשימו בבית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם עד

יום מותם, בעיר דָבֶסִטָן אשר על נהר גוזן, הוא הנהר הגדול.

ולסוף שלושה ימים ישב המלך לדבר עם שריו ועבדיו על דבר היהודים אשר הרימו יד במלך, והנה דוד בא, שהתיר עצמו מבית הסוהר בלי רשות בני אדם.

ובעת שראה אותו המלך אמר לו: "מי הביאך פה? ומי התירך?"

אמר לו: "חכמתי ותחבולותי! ואני איני ירא ממך ולא מכל עבדיך."

מיד צעק המלך לאמור: "תפשוהו!"

ענו לו עבדיו ואמרו לו: "אין אנו רואים אותו אלא בשמיעת קול בלבד."

מיד תמה המלך על חכמתו.

וענה ואמר למלך: "הנני הולך לדרכי."

והוא הלך, והמלך הלך אחריו, וכל שרי המלך ועבדיו הולכים אחרי מלכם עד בואם אל שפת הנהר. והוא לקח סודרו ופרש על פני המים ועבר עליו. באותה שעה ראו אותו עבדי המלך, שהיה עובר

במים על סודרו, ודלקו אחריו בדוגיות קטנות ולא השיגוהו. ואמרו, כי אין מכשף בעולם כמו זה.

ובאותו היום הלך מהלך עשרים יום עד אל עמדיה בשם המפורש, והגיד ליהודים כל אשר קרהו, ותמהו כולם על חכמתו.

‏ואחר כך שלח מלר פרס אל אמיר-אל-מומנין כליפה אשר בבגדד, אדון הישמעאלים, לדבר עם ראש הגולה ועם ראשי הישיבות, למנוע את דוד אל ראי מלעשות כדברים האלה, ואם לאו – אהרוג את כל היהודים הנמצאים בכל מלכותי.

ובעת ההיא היתה צרה לכל הקהילות שבארץ פרס. ושלחו כתבים אל ראש הגולה ואל ראשי הקהילות אשר בבגדד: "למה נמות לעיניכם, גם אנחנו גם כל הקהילות אשר במלכות? מנעו את

האיש הזה ולא ישפוך דם נקי."

אז כתבו אליו ראש הגולה וראשי הישיבות: "דע לך, כי לא הגיע זמן הגאולה עדיין, ואותותינו לא ראינו, כי לא ברוח יגבר איש, ואנו אומרים לך, שתמנע עצמך מעשות עוד כדברים האלו, ואם לא – תהיה מנודה מכל ישראל."

מיד שלחו כמו כן אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ורבי יוסף החוזה המכונה בורהן אל-פלך אשר שם, לשגר כתבים אל דוד אל ראי, ועוד כתבו הנשיא והחוזה הנזכר כתבים אליו לזרזו ולהזהירו, ולא קיבל ולא שב מדרכו הרעה.

עד שקם מלך אחד, ושמו זין אלדין, מלך תוגרמים, עבד מלך פרס. ושלח בשביל חמיו של דוד אל ראי ונתן לו שוחד עשרת אלפים זהובים להרוג את דוד אל ראי בסתר. וכן עשה: בא אל ביתו, והוא ישן, והרגו על מיטתו – ונתבטלו עצתו ותחבולותיו.

ולא שבה חמת מלך פרס מעל היהודים אשר בהר ואשר בארצו, וכשראו כן, שלחו אל ראש הגולה לבוא לעזרתם אצל מלך פרס. ויבוא בדברים טובים ודברי פיוס ופייסו ונתפייס, ונתן לו כמאה כיכרי זהב. ותשקוט הארץ אחרי כן וחמתו שככה.

נוסח שני

בשבע שנים קודם גזירה זו [גזרות בארץ ברבריא אשר באפריקה הצפונית, שהיו בשנת ד'

אלפים תתק"ן] היו לישראל צרות עצומות על איש בליעל אשר עשה עצמו משיח. והמלך והשרים חרה להם עד מאד על היהודים, באמרם שמבקשים נפילת המלכות אשר להם בבקשת משיח.

והארור ההוא נקרא שמו דוד אלדויד מעיר עמדיה, והיה שם קהל גדול כאלף בתים עשירים מלאים וחשובים ומוצלחים, ואותו קהל היה תחילת קהילות היושבות סביב נהר סמבטיון, והן יותר ממאה קהילות, והיא תחילת ארץ מדי, ולשונם לשון תרגום. ומשם עד מדינת גולן מהלך חמישים יום, והם תחת ממשלת מלך פרס ונותנים לו מס בכל שנה מבן חמש עשרה שנה ומעלה זהב אחד. – והאיש ההוא, דוד אלדויד, למד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני אדם גדול, ראש ישיבה אשר בעיר בגדד. והיה חכם גדול בתלמוד ובכל חכמות חיצוניות ובכל ספרי החרטומים והמכשפים והכשדים. והאיש אלדויד, בחזקתו וגובה לבו, הרים יד במלך וקיבץ היהודים היושבים בהר חפתן והסית אותם לצאת להילחם בכל הגויים. והיה מראה להם אותות, ולא היו יודעים במה כוחו. היו אנשים אומרים, כי דרך מכשפות ותחבולה היה, ואחרים היו אומרים, שהיה כוחו גדול על ידי שם. וההולכים בחברתו היי קוראים לו משיח ומהללים ומנשאים אותו.

ומלך פרס, כאשר שמע ענייני האיש ואיך היה מצליח ומתקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבו מאד. ושלח לו שליח, שיבוא אצלו בבטחון גדול ושיראה אותותיו, ואם הם אותות, ידע כי הוא משיח באמת, ויבין כי האל המליכו ויודה בו וייכנע לעבודתו, כי הוא רצון האל הממליכו. ודוד אלדויד בלי שום מורא ופחד בא לפני המלך.

ושאל המלך ואמר: "אמת, כי אתה משיח?"

והשיב דוד אלדויד: "משיח אני, וישלחני יי לפדות את בני ישראל!"

השיב המלך: "אני אשימך בבית-הסוהר, ואם תתיר עצמך משם, אדע כי משיח אתה, ואם לאו, ענשך יהיה על סכלות שלך המאסר לעולם, ולא אהרגך, כי שוטה אתה."

ואחר שנתפש דוד אלדויד, שלח המלך לקרוא לכל שריו ויועציו וישאל אותם עצה, מה לעשות ביהודים הפושעים והמורדים במלכות. ובהיותם באותה עצה, שמעו איך דוד אלדויד התיר עצמו מבית הסוהר והלך בדרך מרחוק, ולא הכירו איזו דרך הלך. והמלך, כאשר שמע, שלח אחריו פרשים ושרים לתפשו.

הלכו הפרשים ושבו אל המלך ואמרו לו: "סמוך לנהר אנו שומעים קולו ומראהו לא ראינו, ואיך נוכל לתפשו?"

והמלך חשב, שמאמר-מה הוא ועל ידי שוחד התירוהו, ואמרו, שאין יכולים לתפשו. ואז רכב על סוס ורץ אחריו, הוא ועבדיו ושריו. והלכו סמוך לנהר ההוא ולא ראוהו. וקראו לו, והשיב להם: "אי, שוטים, הנני הולך לדרכי, אם יש בכם כוח, רדפו אחרי!"

ויפרוש סודרו בנהר גוזן ויעבור את הנהר. וזה ראה המלך, איך הוא עובר, וכן ראוהו עבדיו.

אז אמר המלך: "דבר כזה אין כוח לשום אדם לעשותו, כי אם למי שהמלך המליכו, רצוני לומר: מלך העולם, ומשמים המליכו האיש הזה, ועלינו להודות."

אמרו לו עבדיו ושריו: " מצאנו מעשים נעשים בכישוף ובמראית העין לבד."

אז ציוה המלך שיביאו אני-שיט ויעברו את הנהר. ועברו הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוהו, כי הלך ביום ההוא מהלך עשרה ימים. וכאשר ראה המלך, שלא הועיל בדרך זו, לקח דרך אחרת, ושלח שלוחים לראשי הגולה, שיתפשו את האיש ההוא ויוציאוהו לפניו, ואם לא, יהרוג את כולם נער וזקן יחדיו, ולכל ראשי הגולה יענה ביסורים ואחר כך ישרפם אחד לאחד. גם שלח כתב לאימיר אלמועדין היושב בבגדד, שיעשה בזה כל החריצות הראויה ויתרה בראשי הגולה על הדבר הזה. אז נקבצו ראשי הגולה ושלחו שלוחים לדוד אלדויד, שישוב משטותו ואז טוב לו ולכל עדת ישראל אשר הם בסכנה עצומה. ואם לא ישוב, שיהא מוחרם חרם עולם בעולם הזה ובעולם הנצחי. גם שלחו כתב אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ולרבי יוסף ברכן אֶלְפֶלַח החוזה אשר שם, ושיכתבו גם הם משמם, כי עת צרה היא ליעקב וצריך להצלתו רחמי שמים מרובים. וכולם שלחו

כתבים לדוד אלדויד להזהירו מאד, שישוב מדרכו הרעה. וקיבל כל הכתבים וקראם ולעג עליהם ושחק ולא שמע ולא חרד מפניהם.

והאל המרחם שם בלב מלך תוגרמה, ושמו זיד אלדין ומשועבד היה למלך פרס, ואוהב היהודים היה מאד, ומכיר היה לחמיו של דוד אלדויד – ואמר לו: "אתה ידעת את עמך ואיך הם בצרה עצומה מעם מלך פרס, לכן עליך להציל את נפשך ולהציל את עמך. עשרת אלפים זהובים יתנו לך היהודים, ואני מבטיח עליהם וממני תדרשם, אם תהרוג האיש ההוא החוטא אשר שם כמה נפשות נקיות בסכנה. גם שכר תקבל מאת האל, כי הצלת את בני עמך הנקיים!"

והאיש ההוא להצלת עמו ולאהבת התועלת, שם פניו לגמור הדבר. ובלילה ההוא קרא לדוד אלדויד אל המשתה והשקהו. ובחצי הלילה, והוא בטוח וישן שיכור, קפץ עליו וכרת את ראשו. והביא הראש ומסרו ביד המלך זיד אלדין.

ואמר המלך, כאשר ראה הראש: "דמך בראשך!"

והמלך זיד אלדין שלח הראש למלך פרס עם עדים נאמנים, כי הוא המשיח אשר שאל עליו. וחמת המלך שככה מדוד אלדויד, אבל מכל מקום אמר, שרצונו לקחת נקמה מן היהודים הנמשכים אחריו. ושאל מכלל הקהילות שימסרו בידו כל אותם שנמשכו אחר אותו ארור. והם השיבו, כי אין מכירים בהם, ואנה יבקשום?

אז צינה המלך לתפשם, ומבית מאסרם שמו אמצעים ונתפשרו עם המלך בממון עצום והם מאה כיכרי זהב.

(ב, כז-ל). א: מסעות ר' בנימין, 75-72. ב: ‏שבט יהודה, 51-50; דברי יוסף, 16-15; עמק הבכא, 49-47; שארית ישראל טו, 66-56; מאורעות צבי, 53-52. נ"א : שלשלת הקבלה, 34; סדר הדורות א, 101-100; מעשה טוביה, 18. – ש"א, 37, 53, 114. ב"י ה, 116-114, 302-301 (= סי' 235). כל מאמרי מי"ב, שכה ("מותו של גואל"); צפונות, רכט.