א

איש אחד הלך בשליחות אנשי ירושלים לערי מדי ופרס, ובאו עליו שודדים ובזזו כל אשר לו, הניחוהו במדבר שמם ואת חמורו הרגו. ולא ידע האיש, אנה ילך, והלך ברעב ובצמא. מעשב השדה היה אוכל ומנקיקי הסלעים היה שותה. ויהי כי תש כוחו ולא יכול עוד ללכת, וישא עיניו וירא והנה איש גיבור חיל, קומתו גבוהה מאד ורומח בידו.

שאלהו הגיבור בלשון הקודש: "מאין אתה?"

ויאמר לו: "עברי אנוכי."

ויספר לו את הקורות אותו.

שמח הגיבור ויאמר: "אל תירא, עברי אנוכי, משבט נפתלי."

האכילו והשקהו ממה שהיה עמו.

ב

חכמי ורבני ירושלים שלחו שליח אחד אל בני משה רבנו עליו השלום ועשית השבטים. וילך דרך מדבר מהלך חמישה עשר יום. בערב שבת ירד על הארץ לקנות שביתה, ויבוא עקרב גדול כראש גמל ויעקצהו ברגלו. באבירות לבו שלף חרבו וינתח את העקרב בתווך, וגם בשר רגלו חתך, ויגדל כאבו. וישא את עיניו וירא, והנה שה הולך ותועה. ויחזק בו וישחטהו ויקרעהו, וישם רגלו בקרבו, ויהי לו למזור ולרפאות תעלה.

ויתבונן השליח: מאין בא שה במדבר אשר אין שם ישוב בני אדם?

ויבקש וימצא עדרי צאן ורועיהם. וישאלם לאמור: "מאין אתם?"

ויענו רועי הצאן: "בני דן אנחנו."

ג

בבית נגיד אחד התאכסן יהודי אחד, שהיתה לו לשון כושי לשון פסוק ולשון עברי. ואמר שבארצו יש ארבעה שבטים, שבט שמעון ושבט יששכר ועוד שניים אינו זוכר מה הם.

שבט יששכר עוסקים בתורה יומם ולילה, וכל שאר השבטים יש מהם עוסקים בתורה ויש במלחמה, כי הם שבטים שכנים לנוצרים. ויש הרבה מגדלים על הגבול. ובכל מגדל ומגדל

מקובצים בתוכו בחורי ישראל הגיבורים ביותר. וכל זמן שמתקרבים האויבים ביום עושים עשן במגדלים לסימן ובלילה אש, ומיד מתאספים כולם להילחם עמם.

ואמר, כי בשעת הדחק שואלים ועונים להם מן השמים. ‏הנשיא משבט יששכר מתעטף בטליתו והולד לקרן זוית בבית הכנסת שמתפללים בו. וכשהם נענים, מיד אש יורד מן השמים ונראה לכל ויורד על ראש הנשיא, אבל התשובה אין שומעים כי אם הנשיא בלבד.

פעם אחת הביאו הכושים עברי מפורטוגל להם, ושאלו ממנו על אנשי הגולה ועל ירושלים ועל המקדש. ואמר להם, כי הם בצרה גדולה והולכים מגוי אל גוי בשבי ובצרה, והמקדש הוא חרב וירושלים שממה ביד זרים. מיד קרעו את בגדיהם ובכו בכי גדול והסכימו להתאסף לבוא לירושלים בחזקה. עד שהנשיא אמר להם: "המתינו, עד שאשאל מה שיורוני מן השמים!"

ושאל כדרכו, והשיבו לו מן השמים: "עדיין לא הגיע זמן הישועה. ולא יצא איש ממקומו, אבל הישועה קרובה לבוא."

ד

בירושלים היה בחור אחד בן חמש עשרה שנה, והוא בן הדיין של קהל המסתערבים, והם יהודים אשר הם ואבותיהם נתגדלו פה ואינם ספרדים. ובהיותו מטייל על פתח בית אביו ומשתעשע, פרחה בפניו יונה אחת כולה לבנה, והיא היתה מודחת ומרחפת על פני אותו הבחור, עד כי תפשה וראה, כי ‏תחת אחת מכנפיה היו בה נוצות כצבע התכלת מחוטבות כתבנית אותיות צווחות ואומרות: "מהרה השבטים יבואו!"

והבחור ביקש להעלותה אל אביו החכם ולהראות לו את החידוש הגדול הזה. ובא אחד והכה אותו על ידו ולא ידע מי הכהו ולא ראה אותו, ועד שהמכה מכה פרחה היונה.

(ב, טו-טז). א: מעשה נסים, 13-12; אבן ספיר א, 96; מבשרת ציון, 9-8. ב"י ה, 277, 308. – ב: קובץ על יד ד, 60-59. ב"י ה, 278-277, 308. – ג: שם שם, 29. ב"י ה, 280-279, 309. – ד: שם שם, 32. ב"י ה, 280, 309.