מעשה גדול ונורא שנהיה בשנים קדמוניות בעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו. אחר חורבן בית שני היה שם כומר אחד חשוב מאד בעיני אומתו והיה גבה-קומה וגיבור מאד ומכשף גדול, וכל העמים מתייראים ממנו, כי נפל פחדו על כל העמים. והיה הכומר הרשע הזה שונא ליהודים מאד ומחרף מערכות ישראל, וכל יהודי, שהיה פוגע, היה חובטו במקלו או סוטרו על לועו, עד כי נבאש מאד בישראל, והיו מרתתים ישראל מפניו יותר מכל העמים.

ויהי היום גבה לבו ברשעתו כגלית הפלשתי, ואמר לישראל: "‏ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להילחם אתי והכני או ינצחני בחכמתו, תעשו לי מה שתרצו, ואם אני אוכל לו והכיתיו, אעשה לכם מה שלבי חפץ."

וקבע להם זמן. ונתייעצו חכמי ירושלים והטילו גורל ביניהם לשלוח אחד מהם לעבר לנהר סמבטיון, שישלחו להם אחד מחכמיהם להילחם עם הצר הצורר הזה, ונפל הגורל על אחד מהם והכריחוהו לתת גט לאשתו קודם לנסיעתו, משום שלא היתה לו רשות לחזור עוד אל ביתו בירושלים, משום שבהליכתו אל עבר הנהר סמבטיון היה ביום שבת, כי כל ימי השבוע אבניו ועפרו שיש סביב הנהר הזה ערלים ויורדים בו בלי שהיה רגע כמימריה [כשיעור אמירת המלה רגע]. בשביל כך אין שום אדם יכול לעבור שם בששת ימי המעשה, כי אם ביום שבת, שבהגיע השבת מיד האבנים נחים ושוקטים.

והאיש הזה הירושלמי התירו לו לעבור שם ביום שבת, כי השעה צריכה לכך, לפיקוח נפש בני ישראל, אבל לא היתה לו רשות לחלל השבת כדי לחזור אל ביתו.

‏ויהי בהגיע הירושלמי הזה מעבר לנהר סמבטיון, הביא הכתבים אל ראשי בני ישראל שיש שם מאחינו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שהוגלו שם על ידי סנחריב. ובראותם כתבי ירושלים תיכף ומיד הטילו הגורל ביניהם, ונפל הגורל על איש אחד ננס, חיגר וגיבן ושילחוהו וילך אל ירושלים. וגם הוא פיטר את אשתו בגט קודם נסיעתו, מטעם האמור.

וכראות אותו חכמי ישראל, אמרו בלבם: "מה יושיענו זה, איך יוכל להילחם עם אותו הרשע שהוא גבה-קומה וגיבור חיל ומכשף גדול?" עם כל זה אמרו: "בכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו."

וכשראהו אותו המכשף, ביזהו מאד ואמר: "הזה יילחם אתי?" ושמח שמחה גדולה, כי סבר לנצחו ולהמיתו ולעשות שפטים בישראל חס ושלום.

והכין בימה גדולה ברחוב העיר, ועלו עליה הכומר והיהודי החכם הזה, הבא מעבר הנהר סמבטיון לעיני העמים והשרים, כי שם נתקבצו לאלפים ולרבבות לראות, איך יפול הדבר, כדי להינקם מהיהודים חס ושלום.

והמכשף אמר ליהודי החכם: "הראה את גבורתך!"

והוא השיב: "בהיותך ראש וקצין, ראוי שתתחיל אתה."

והתחיל המכשף לזרוע חיטים על גבי הבימה ההיא ותכף צמחו השיבלים כמו שיבלי הקמה שבשדה לעת הקציר. ותכף ומיד המציא היהודי החכם תרנגולים בחכמתו ואכלו החיטים והשיבלים היטב הדק, עד שהיו כלא היו, וכל העם תמהו על המראה.

אז אמר המכשף להחכם היהודי: "הראה נא אתה עתה את חכמתך."

מיד המציא החכם היהודי על הבימה ההיא שני אילנות גדולים מאד, נראים כמו שצמחו על גבי הבימה ההיא והיו לחים מאד, מלאים ענפים ועלים כאילנות השדה.

אז אמר החכם היהודי לאותו הכומר המכשף: "הראה נא את גבורתך והשפל שני ראשי האילנות הללו ארצה כמו שבידי לעשות."

וכשהתחזק המכשף ההוא ונטל שני ראשי האילנות והשפילם כמעט למטה לארץ, נתגבהו בחוזק רב שני הראשים הללו וחזרו לקומתם וצביונם, ובחזרתם בקעו את המכשף ההוא ושיספוהו לשניים, מחצית גוויתו אל ראש האילן האחד והמחצית השניה אל ראש האילן השני. וברגע כמימריה המציא החכם ההוא בחכמתו ריחיים באויר האילנות ההם, ותכף נפלו חציי גוויתו על אותם הריחיים ונטחנו איבריו עליה דק דק, ונאבד ונטרד מן העולם המכשף ההוא.

אז אמרו כל העמים: "יי הוא האלהים ואין כמוהו בעולם, כי ביכלתו פעל החכם ההוא וברצונו."

ושקטו כל בני ירושלים בעת ההיא מכל שונאיהם המתגרים בם, לקיים הכתוב: 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יי' [זכריה ד, ו].

(ב, יג-טו). "הגדות קטועות": הגורן ט, 45-43.