נתנאל הכהן [השומרוני] היה לו בן ושמו בָּהָעָם וגם היתה לו שפחה ושמה סול. ותשא את עיניה אל בָּהָעָם בן אדוניה ותחפוץ בו ותאהבו אהבה גדולה ותאמר לו: "שכבה עמי!"

וימאן ויאמר אליה: איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לאלהים, ואני מזרע קודש!"

ותעש אתו נבלה רעה, כי רבת אהבתה אליו, והוא לא פנה אליה, רק היה מתפנה לתפילות ולתהילות ולשירות ולמקרא בספר התורה הקדושה.

ותלך אל איש כושף ושמו סימון [הוא שמעון אמגושא, אבי כתה אפיקורסית ובן ריבם של שליחי

הנצרות] והוא מן טבלין, ותאמר לו: "אדוני, הרבי נתנאל שלחני אליך, והוא ישלם לך ויבקש ממך, תהרוג את בנו, כי בן סורר ומורה הוא לו, והוא יחפוץ להרגו בסתר, כי לא יכול לראות את פניו מרוב רעתו. וזה

שנים-עשר דינר זהב שלחם לך עמי, מביט ממך תמהר לעשות כן בנסתר ולא בנגלה!"

ויפג לב הכושף סימון, כי לא האמין לה. ויען סימון אל השפחה לאמור: "כל אשר יאמר אלינו הרבי נתנאל נשמע ונעשה."

ויאמר לנשיא האוב: "לך-נא אל בן הרבי נתנאל ותפוש את נפשו, ולא תשים נשמתו תצא ממנו, עד נראה את אביו, אולי יינחם על הכותו וידרוש חיותו ונוכל להשיב את נשמתו, או אולי השפחה דיברה אלינו את הדבר הזה מעצמה, והרבי נתנאל לא ידע בכן."

וילד נשיא האוב אל בן הרב כאשר ציוהו סימון. וירא אותו, והנה יאכל בכור ולא יוכל יגע בו. וישב אל סימון הכושף ויאמר אליו: "לא אוכל אגע בו, כי הוא קדוש וראיתי אותו יאכל קודש."

ויאמר לו סימון: "שוב ולך וראה, כי יכלה מן אכלו הקודש, תפוש בו."

וילך אליו ויראנו, כי כילה מן מאכל הקודש ושב לתפילה. וישב נשיא האוב אל סימון ויאמר לו: "לא יכלה לי עליו. כי כאשר כילה מן מאכל הקודש, עמד בתפילה וישכב ויישן על טהרה. ואני מה אעשה, וזה האיש כל הלילה ישן על טהרה וייקץ משנתו וישב כפי הסכנתו לתפילות ולשירות ולתהילות ולמקרא בתורה הקדושה. ואיך אוכל אגע בו בדבר רע?"

ויאמר לו סימון: "צפה לו, עד יפגעו קרי לילה ויטמא."

ויעש כן, עד פגעו קרי לילה בבן הרבי בָּהָעָם ויתפוש על נפשו, ויהי בָּהָעָם מכן כמו המת.

ויקם הרבי נתנאל וכל קרוביו בבוקר, ויראו והנה בָּהָעָם מת. ויצעקו צעקה גדולה ומרה עד מאד. ויהי כאשר שמעו הקהל קול צעקתם, ויבואו אל חצר הרבי נתנאל ויבכו. ויבוא גם סימון הכושף אל בית הרבי נתנאל, וירא והנה הוא באבל כבד וצעקתו גדולה ובכייתו מרה עד מאד.

ויגש אליו וידבר עמו בנסתר: "בי אדוני, אראה אותך עתה באבל כבד וצעקתך על בנך גדולה, ולמה שלחת אלי את שפחתך סול בגלל הכותו ומיתתו? ותמהי גדול עתה מראותך ברב אבל על בנך. ועתה אם תחפוץ להחיות את בנך, יכול אני על כן."

ויען הרבי נתנאל את הכושף: "אם יש בידך לעשות את הדבר הזה להשיב חיות בני, מהר לעשות כן!"

ויגש סימון לפאת ראש בן הרבי נתנאל ויעמוד שם ויקרא מלים. ויקם בן הרבי ויעמוד על רגליו, והוא

לא ידע, מה היה לו.

ביום הזה הביא הרבי נתנאל את שפחתו ויך אותה מכה גדולה, עד דברה לעיני הנשיאים ככל אשר עשתה עם בנו ועם סימון הכושף. ויצו הרבי נתנאל, וימיתו אותה לעיני העדים אשר שמעו דברה.

ויתבושש סימון הכושף מן הרבי נתנאל וילך אל עיר ארמינה [לפי השערת מהדיר הסיפור הזה: רומא].

א, רלז-רלח). אדלר-סליגסון, 70-67. – ב"י א, 62-59 (= סי' 51).