וישמע טיטוס, כי נאספו אלעזר בן ענני עם ארבעים אלף יהודים, וישלח אליהם: "הנה טיטוס בא עליכם בחיל כבד."

ויהי כשמוע אלעזר, כי טיטוס בא עליהם, ויצא ברחוב העיר ויקרא לכל העם באזניהם את כל הדברים האלה לאמור: "קרבו אלי, זרע אברהם יצחק ויעקב, זרע ממלכת קודש! נאה לנו לזכור גבורת אבותינו. הידעתם, כי הנפש הזאת אשר בקרבנו אסורה בזיקים ובגידים ובאיברים ובעצמות, ועל כרחה היא

יושבת בתוכה, ופעמים רבות היא מבקשת לצאת מפני עמלה ולא תוכל. כי נדמה הגוף למגדל מלך בתוך העיר, והרוח נדמה כעבד המלך אשר ישלחנו המלך לשקוד למגדל אשר בעיר כל ימי היותו שמה. אם כבוא העבד במגדל וימצא מלון טוב וחזק, יתאווה העבד לעמוד שם תמיד. ‏וכשלרח המלך אחריו להוציאו משם, ידאג ויתאבל כי יצא מהמלון ולא ידע אנה ישלחנו. ובהיותו במגדל תמיד מפחד יומם ולילה ולא יערב לו ולא יאכל ולא ישתה, הלא יאמר: מתי יהיה היום שאצא מן המגדל הזה, אם לרעה אם לטובה? ולא יכול לצאת בלא ציווי המלך. וכאשר ישלח אליו המלך לצאת, יצא ויכירהו [לשון הכרת תודה] וישמח בצאתו,

כי ישוב לארצו. אם שמר המגדל כמשפט, ימצא חן בעיניו, ואם פשע בו, ייסרהו וגם יחמול עליו, כי עבדו הוא. ועל זה אמר שלמה: 'טוב ... יום המוות מיום היולדו' [קהלת ז, א], ועוד כי אמר: 'אדם לעמל יולד' [איובה, ז].

וגם חכמי הודו עושים כן, במות האדם ינגנו לפניו כל מיני זמר, והנה אין להם תורת אלהים, והם מאמינים כי יש תקוה לאחריתם, ואף כי אנחנו עבדיו יודעי גמוליו, ואם תאמרו: מי יודע אם נמצא חן בעיניו? יש לנו ללמוד מיאשיהו אשר חפץ ללכת אל האור הגדול וישלח אליו פרעה: מה לי ולך, מלך יהודה? ולא אבה לחיות. על כן ידענו, כי יש תקוה ואחרית, ויאמר יעקב ליוסף בנו: "עשה עמדי חסד ונשאתני ממצרים. ויוסף כה ביקש מאחיו. מה ראו בדבר הזה? הלא העצמות ירקבו וייבשו! אך ידעו, כי יש תקוה לאחריתם. וכן נשמתנו אתנו כעבד השומר. למי הצרה הזאת ולמי יצר? כי אם לרוח, והנה הומה לצאת ממנו. כי מה יתרון בחיים אחרי שריפת בית יי ושוממות בית חיינו, ונראה בנינו ובנותינו משתחווים בהיכל אויבינו, ואנחנו נפוצים בארץ ואבדה תקותנו. ולמה לא נגביר לעשות, ויהיה לנו לשם עולם ולא ולאויבינו לחרפת עולם. בואו ונקח מלקוח השלל מיד אויבינו ונעשה קרבן לפני יי אלהינו ‏ונקדש בנותינו בדמי בתולותיהן ובדמי בניהם, וייחשבו בידינו ויהיו לקרבן בנינו ולא ילכו לאבדון בארץ נכריה, כי יקחו בנותינו לפילגשים ובניני יתנו למות ויעשו כמשפטם ואבדה תקותם מיי. כי אם כה נעשה, וייטיב להם וילכו לחיי עולם הבא!"

ויענו כל העם פה אחד ויאמרו: "טוב הדבר אשר דיברת לעשות."

ויאמר להם אלעזר: "אם טובו דברי, תעשו עתה כאשר אמרתי, ואחרי כן נצא בחרבותינו שלופות בלא מגן וצינה ונכה באויבינו עד מותנו כולנו."

ויאמרו: "טוב הדבר אשר דיברת לעשות."

ויאספו הזקנים והזקנות והבנים והבנות לרחוב העיר בלילה ההוא, ויחבקו וינשקו איש את אחיו, ויבכו אלה למול אלה בכי גדול ויאמרו: "טוב לנו למות בארץ הקודש מלשחוק בארץ נכריה ולפני הגויים! כי עתה יש תקוה לאחריתנו!"

וישלחו האנשים את ידיהם ויהרגו הזקנים והזקנות והבנים והבנות וכל איש מבן חמישים ומעלה. ויישארו שמונה אלפים בחורים אחוזי חרב. ויצאי מן העיר באשמורת הבוקר ויריעו לקראת רומיים ויכו במחנה הרומיים תשעים וחמישה אלף, ויפלו כילם יחד על יי ועל מקדשו.

(א, רלא-רלב). יוסיפון (גינצבורג-כהנא), 536-533. לפי יוסיפוס, מלחמת היהודים ז, ח-ט.