ותהי בירושלים אשה אחת מבנות הנדיבים, ושמה מרים. והיא היתה מעבר הירדן, ובהתחזק המלחמה בימי אספסינוס, עלתה אל ירושלים בעולים, ותעל עם עבדיה ושפחותיה ועושר רב עמה. ויהי בהיות הרעב בירושלים, ויחפשו הפריצים למצוא מחיה ויבואו אל בית האשה ההיא ויקחו את כל אשר לה, מאוכל ועד כל מחיה. ויהי בהיכבד הרעב, שאלה את נפשה למות בלא קצה. ותחל האשה ללקוט מן הארץ כל אשר תמצא, מקש ועד תבן, לאכול ואין כל.

ויהי לה בן אחד, ויהי כאשר ראתה, כי חזק הרעב, וירד הרעב אל חדרי בטנה, וייהפכו לאכזריות כל רחמיה. וכשמוע האשה את קול בנה בוכה נכחה ללחם ואין, ותאמר לו: "מה אעשה לך, בני? כי מסביב חרון ומכל פינה רעב, ומחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, גם הפריצים התגברו וגם אויבינו גברו חיל, והנה שרפה בתוך העיר, והנה מפולת, והנה רעב, והנה משחית, והנה דבר – ואין לאל ידי להאכילן, בני. ואם אמות, למי אעזבך ואתה קטן?! והייתי מייחלת, בני, אשר תגדל ותכלכל שיבתי ותלבישני וביום מותי תקברני, או אשר תמות לפני, והייתי קוברת אותך בכבוד כאם לבן בטנה. ועתה, בני, תיחשב כמת ולכה ואבחרה לך קבר בתוך בטני, פן יאכלוך הכלבים, ואהיה לך אני לקבר, ואתה תהיה לי למחיה, ותחת אשר היה עליך לכבדני, האכילני נא מבשרך ותכלכל את שיבתי בטרם יאכלך הרעב. ושלם לאמך את אשר נתנה לך, כי ממעיה יצאת ושמה תבוא, ואביאך החדר אשר שם נופחה באפיך נשמת חיים, מחמד עיני, אשר אהבתיך בכל מאודי, והיית לאמך לאכלה, וגם תהיה לפריצים לחרפה אשר לקחו את מחייתנו. ועתה, בני, שמע בקול אמך וסעדת את נפשי, והיה גורלך בגן עדן, והיית לי לשובע ולפריצים לחרפה, למען יאמרו, כי אמו הרגתהו ואכלתהו!"

ויהי כדברה אל בנה כדברים האלה, ותקח את הילד בידה, ותבט לאחור, ותכריתהו בחרב ותמיתהו, ופניה אחורנית ועיניה לא ראו. ותקח את נבלתו ותצלה, והלך הריח ברחוב, ויריחו העם ויאמרו: "מה זה ריח צלי?"

וילך הריח אל שרי הפריצים, ויבואו אל בית האשה בחרון אף לאמור אליה: "מדוע את תאכלי ותחיי ואנחנו נמות ברעב?"

ותען ותאמר אליהם: "אל נא יחר אפכם על זה באמתכם. הנה חלקכם אשר אצלתי לכם!"

ותערוך השולחן ותגש לפניהם ותאמר: "אכלו, כי הנה יד הילד והנה רגלו, והנה נתחיו. ואל תאמרו, כי ילד אשה אחרת הוא, כי בני הוא. אנוכי ילדתיו ואנוכי אכלתיו, וגם אנוכי שמרתי חלקכם!"

ותשא האשה את קולה ותבך: "בני, בני, מה מתוק היית לי בהיותך חי, ובמותך מתקת לי, כי כלכלתני ברעב ואת נפשי החיית ותטריפני מזון בשיבתי וגם הצלתני מחמת הרוצחים האלה אשר באו עלי בחרי אף, ועתה הנם לי לעמיתים, כי ישבו על שולחני!"

ותאמר להם האשה: "אכלו ושבעו וטעמו נא וראו מה מתוק בני! ואל ייכמרו רחמיכם יותר ממני, כי חרפה היא לאנשי ‏מלחמה להיות רכי לבב מלב אשה. ואם תמאנו לאכול מזבח בני, אני אכלתיו ותהי לכם לחרפה כהיום הזה, כי גבר לבבי מכם, כי שולחן נאה ערכתי לפני אנשים גיבורים כמוכם. כי הארוחה הזאת אני ערכתיה ולמענכם הכינותיה, כי אתם גרמתם לי לערוך השולחן הזה, כי לא היה נאה שייכמרו רחמי על

בני יותר מכם, כי שללתם את ביתי וחייבתם לי את הארוחה הזאת ברעב!"

ויישמע הדבר הזה, ויתאבלו היהודים מאד. וכל שרי הפריצים נכנעו על הדבר הזה, כי גדל בעיניהם, וישאלו איש את נפשו למות, כי נבהלו מפני הרעב.

(א, רכט-רל). יוסיפון (גינצבורג-כהנא), 522-519. לפי יוסיפוס, מלחמת היהודים, ו, ג, ג-ד.