וישבע הורדוס את העם ויאסרם בשבועה. ורבים לא רצו להישבע ולא נמלטו מידו אשר השביע אותם להיות נאמניו. וירצץ מן העם בעת ההיא אלה אשר לא נשבעו – רק מלבד הזקנים אשר לפרושים הילל ושמאי וחבריהם לא הביאם בשבועה, כי היו אוהבים למלך. וגם השונים אשר לחסידים לא הביאם בשבועה בעבור מנחם השונה אשר לחסידים, כי מנחם איש צדיק וחכם היה בימים ההם.

ויהי בהיות הורדוס נער והולך אל חכמים ללמוד, ומנחם יושב בישיבת הזקנים והכורתים צדק, וירא מנחם את הנער וישתחווה לו ויאמר: "יחי המלך!"

ויחשוב הנער הורדוס, כי שחק עליו מנחם, ויקלל את החכם.

ותפשו החכם ויכהו בידו בשוליו, כאשר יכו את הנערים, ויאמר: "מלוך תמלוך בעושר רב וגדול, ותגדל מלכותך בעם יי מאד. והיה בשבתך על כסא מלכותך, זכור תזכור את המכה אשר הכיתיך, כי אות הוא

לעוונות וחטאות אשר תעשה לחטוא ולעשות רעות הרבה וגם טובות תעשה. אבל שמע בקולי: תפוש הטובות ועזוב את הרעות! אבל לשוא אייסרך בדברים, כי רואה אני את העתיד, כי לא תעזוב את הרעות."

ויבך מנחם בכי גדול ויתפשהו עוד ויכהו על שוליו. ויבך הנער וילך לדרכו.

ויהי כאשר מלך הורדוס כאשר דיבר מנחם, ויזכור את הדברים האלה, ויקרא אל מנחם ויאמר לו: "נאמנו דבריך אשר דיברת, וגם כי חכמת אלהים בך, דבר נא עתה: הודיעני את השנים אשר אמלוך! כמה אחיה וכמה אמלוך?"

וידום החכם ולא ענהו.

וכראות המלך, כי לא ענה דבר, וייבהל ויאמר בלבו: "אמנם כי ראה החכם הזה, כי קרבו ימי, על כן דומם."

וישאלהו עוד המלך ויאמר לו: "אמור נא לי, האמלוך שנים עשר?"

ויען מנחם ויאמר: "עשר וגם עשרים וגם שלושים ועוד."

ויאמר המלך: "כמה עוד?"

וידום החכם ולא ענהו עוד על הדברים האלה.

וישמח המלך על דברי מנחם ויאמן לו, ויכבדהו ויתן לו עושר גדול.

(א, ריא). יוסיפון (גינצבורג-כהנא), 303-302. – ראה יוסיפוס קדמוניות טו, י, ה.