בימים ההם החלו מלחמות גדולות ונוראות לצמוח בעם יהודה. כי במלוך אנטיוכוס על ארץ מצרים [כבש אותה מידי תלמי פילומיטור מלך מצרים] גבה לבו מאד וישלח בכל ממשלתו לכל עם ועם להשתחוות לצלם הוא תמונת אנטיוכוס. ויאותו כל הגויים וישתחוו. ויבואו פריצי עמנו מנילאוּס ושמעון ואלקימוֹס ושאר כל רשעי עמנו ויעוררו את אנטיוכוס להרע לעם ישראל.

אז נראה מופת על ירושלים עיר הקודש, ויראו לילה ולילה בין הארץ ובין השמים כדמות סוסי אש ורוכביהם נושאים בידם כלי מלחמה אשר לזהב דמוּתם ונלחמים אלה נוכח אלה ארבעים יום. ויבואו רשעי עמנו אל המלך אנטיוכוס ויאמרו‏ אליו: "הנה נראה מופת בירושלים, והמה אומרים, כי מת אנטיוכוס, והמה שמחו על מפלת אדונינו המלך."

ויקצוף המלך מאד ויבוא פתאום ירושלימה וַיַכֶּהַ לפי חרב. ויעש הרג גדול בעיר ירושלים ויוצא בגולה עם רב ויפזר את ‏כל עדת החסידים אשר בתוכה. וינוסו החסידים היערה ויאכלו עשב כבהמות ויתחבאו כחיות ביער. כי המלך אנטיוכוס לא רב לו אשר הרג ואשר הגלה, עזב חשמנים בארץ יהודה לענות את עם יהודה, וגם עזב את פיליפוס ללחום את עם ישורון.

ויצו אותו המלך לאמור: "כל אשר ייאות וישתחוה לדמותי אשר הקימותי ויאכל בשר החזיר, חייהו, וכל הממאן הרגהו בלי חמלה!"

אז מנע את עם יי לשמור יום השבת ולמול בניהם. וילך לו המלך, ופיליפוס איש גיבור עשה כדבריו ומנע כל התורה מעם יהודה ויחיה פריצי עמנו ואת הרשעים ויהרוג רבים מעדת החסידים.

בימים ההם נמצאו שתי נשים אשר מלו ילדיהן ויתלו הילדים בדדיהן וישמטו אותן ואת הילדים ממעל למגדל ותיבקענה ותמותנה.

‏אז נתפש אלעזר הכהן שר הכהנים, הוא אלעזר אשר הלך למצרים בימי תלמי [הכתוב מתייחס לפרשה קודמת שנרשמה בספר יוסיפון]‏, ויביאוהו לפני פיליפוס.

‏ויאמר לו פיליפוס: "אלעזר הכהן, נבון וחכם אתה, אל תורד שיבתך ביגון שאולה. אכול בשר זבחי כאשר ציוה המלך אדוני!"

ויען הכהן ויאמר לו: "חלילה לי להפר את מצות אלהי אשר הוא אדון כל הארץ!"

ויקחהו פיליפוס ויאמר לו: "אתה ידעת, כי אהבתי אותך וחמלתי על שיבתך, ועתה יוקח נא מעט מבשר זבחכם אשר אתם אוכלים ואכול אותו לפני העם הזה למען יראו ויאמרו, כי מזבח המלך אכלת, ותינצל ותחיה ולא תמות!"

ויהי כשמוע אלעזר כן, ויראה לכל את יקר גדולתו וקדושת תפארתו, ויאמר אל פיליפוס: "אני היום בן תשעים שנה, אין עמי היום ליראה את האלהים במרמה ולא להתעות את עמו, ויאמרו הבחורים, כי אלעזר בן תשעים שנה הפר ברית אלהיו, ויפרו גם הם וילכו לאבדון. ועתה חלילה לי לטנף קדושתי וטוהר שיבתי ולחלוש את עמי לתת רפיון ידים בתורת אלהיו ויאמרו: אלעזר בן תשעים שנה פשע ביי ויבחר לעבוד להבלי הגויים, ונעשה גם אנחנו כן. כי אני אמלט את נפשי היום מידכם, לא אוכל להינצל מלפני יי אשר אין מלפניו מנוס ולהימלט מידו חי או מת, כי ממשלתו על החיים והמתים להמית ולהחיות! טוב לי למות בכוח ואעזבה גבורה לעמי ולבחורי אחרי, בראותם את המוות הצנוע הזה ויתאוו גם הם לעשות כן וימותו."

ויהי כשמוע פיליפוס את דבריו, ויצו לייסר ולהכות את אלעזר הישיש החסיד ועניו ולחלל את צבי עדיו. ויהי בהכותם אותו בכל מיני מכות בלי חנינה, וייאנח החסיד ויאמר: "יי אלהי, אשר הבאתני עד השיבה הזאת, אתה ידעת כי יכולתי להינצל מן המוות, אבל לא חפצתי כי אהבתיך. ועתה כבדו עלי מכות נמרצות ואין בי כוח לשאת, אבל מיראתך כאין הם כעיני ואסבלם."

ובדברו כזאת, סגר עיניו, שילם נפשו ויעזוב גבורה לעמו.

(א, רב-רג). יוסיפון (גינצבורג-כהנא), 126-123. – ראה ס' המכבים השני, פרק ו, יח-לא; ס' המכבים הרביעי, פרק ה-ו. – גסטר, ירחמאל, 263-261. – ש"א, 162-161.