א

חוניו בן שמעון הצדיק כהן גדול, שלוש שנים אחרי מנשה בן אלעזר, והיה כילי, ובזמנו היה תלמי השלישי הנקרא אֲוֵירְגֵיטֵי.

‏וזה חוניו לא רצה לתת המס הקצוב שנה בשנה, ותלמי שלח שלישו שיתן לו המס ולא רצה. ויצא השליש בחרי-אף, ולעת ערב נתייעצו האמרכלים, באמרם כי הכהן כילי, וזאת תהיה הסיבה, שיבוא עלינו מלך מצרים.

‏אז קם יוסף בן טוביה, שהיה בן אחותו של חוניו, ויאמר אליהם: "תנו לי ההוצאה, ואני אלך לשכך חמת המלך."

ויתנו לו הוצאה רבה, וילך אל בית השליש ויתן לו מנחה רבה ויחל את פני השליש, כי לא ידבר אל המלך דבר, עד בוא יוסף למצרים.

והשליש נתרצה, וימצא יוסף חן בעיניו, ויקם השליש וילך למצרים ויאמר למלך: "הנה המנחה שלוחה על ידי יוסף בחור חמד, איש נבון וחכם."

וכל כך שיבחו אל המלך, עד שהמלך כלתה נפשו לראותו, ואחר ימים בא לפני המלך ויתן לו מנחת יהודה וירושלים. ויקבלהו המלך בכבוד וילבש אותו בגדי מלכות, ויצו לו לשבת בשולחן לפניו ויאכל מאכל הנעשה על ידי יהודים. ובעמדו בשולחן, הכריזו כל מקומות ארץ ישראל והמסים והארנוניות, כי כן היה המנהג, ולוקחים אותם מאת המלך ונותנים ערבים טובים. ויוסף ראה, מה שעשו כל המלאכויות, והעלה עליהם משנה ממה שהיו נותנים האחרים, ואמר לו המלך: "מי יהיה ערב לך?"

ואמר לו יוסף: "יש לי שני ערבים נכבדים, לא ראיתי כמוהם בארץ מצרים."

אמר לו המלך: "‏יבוא דברך וכיבדנוך."

ענה ואמר: "המלך והמלכה יהיו ערבים לי, ומובטח אני בבחרותי, שלא אבייש זקנותם!"

ובראות המלך עוצם לבבו, קרא בחיל: "נתונים המה לו!"

וילבישו לבוש המלך ורביד הזהב על צוארו, ויתן לו שלושת אלפים אנשים לשרתו, לבל ימרו פיו. ואשר יעבור דבריו הדמין יתעבד [על-פי דניאל ג, כט]. ‏ויקח מסים ומלאכות מכל ארץ ישראל כפליים.

וילך יוסף אל עזה ולא כיבדוהו. ויקח מהם עשרה נכבדים ותלה אותם על עץ ושלל את ממונם וישלח למלך, וכן עשה ‏לאנשי אשקלון וגת, ושמעו הלך בכל מדינות ופחדו ממנו, וטרם בואו לעיר, יצאו לקראתו ונותנים לו המוטל עליהם. וכל שנה שלח הסך שנתחייב ועמד כה חמש עשרה שנה.

ב

וביני וביני, בהיות יוסף בא בבית המלך, חשק במנגנת אחת גויה, אשר לפני המלך, ויגלה סודו אל אחיו, שעל כל פנים יביאה בחדרו. ואחיו בידעו, כי אחר כך יתחרט, נתייעץ בנפשו לתת לו בתו ולא יבעל בת אל נכר, והלבישה בתואר המנגנת , וישכב עמה יוסף. אחר כן, בראותו צרת אחיו ואבלו על עוונו, גילה לו הדבר ושמח מאד. ותהי לו לאשה ותלד בן ושמו הורקנוס. ויפול על צוארי אחיו וישתחו וישק לו, כי הצילו משחת.

וזה הורקנוס יצא טבעו בחכמה ותבונה, והיו לו אחים מאביו מאשה אחרת והיו שונאים אותו. ויום אחד ביקש אביו להראות חכמתו, וישלח אותו לעיירות שבמדבר, שיחרוש בבקר ויזרע ויקצור ויביא הכל לארץ ישראל. ויתן לו חמש מאות צמד בקר, ותכף אחר צאתו את העיר גנב ממנו רצועות מוסרי העולות שבצוארי הבקרים. ויחשוב הורקנוס עצה בנפשו וישחט חמשה צמדים ויעש עורות למוסרות ובשרם האכיל לעבדיו והנשאר המליח, ויזרע ויקצור ויטען בעירו וילך לו אל ארצו. ‏וכראות אביו חכמתו, חשב לשלחו במקומו אל המלך, כי נולד למלך בן, והיה המנהג לכל שרי המדינות או שלוחיהם להביא מנחה.

ויאמר יוסף אל בניו: "מי ומי מכם יוליך למלך מנחה?"

ויאמרו כולם: "הורקנוס בנך." – בחשבם שיהרגו אותו בדרך או במצרים.

ויקרא יוסף להורקנוס ואמר לו: "לך אל המלך והולך לו את המנחה הנהוגה."

ויאמר לאביו: "הנני, אך בזאת שלא תתן מנחה בידי, עד בואי מצרים, ותתן כתב בידי אל פקידך אשר באלכסנדריה, שכל מה שאצטרך בעבור המנחה, יתן בידי."

ויעש אביו כן. ‏וילך הורקנוס לאלכסנדריה, ובידו מכתב חתום בטבעת אביו, ויבוא הנער בתוך הבאים וירא, כמה היו שוות מנחת כל אחד ואחד, וירא, כי לא היתה מגעת אפילו היותר גדולה אל מאה ליטרא זהב.

ויקח המכתב ויתן אל פקיד אביו ויאמר לו: "תן לי על פי הכתב הזה ארבע מאות ליטרא זהב."

וימאן פקידו ויאמר לו: "הנה מלכים לא תגיע מנחתם אפילו למאה ליטרא, ואהה תרצה כל כך?"

‏אמר לו הורקנוס: "תתן מה שאמרתי, ואם לא, אשימך בשלשלאות של ברזל!"

ולא אבה הפקיד לתת לו, וישימהו הורקנוס בבית הסוהר. ותקם אשתו של הפקיד ותלך אל המלך ותבך ותתחנן לו. והמלך ציוה להביא את הבחור, וישאל המלך: "בן מי אתה?"

ויאמר: "בן עבדך נאמנך יוסף, כי לא יכול לבוא הנה וישלחני במקומו אליך המלך הגדול, ויצווני לאשר על ביתו, שיתן לי כל מה שארצה, ועתה לא נשא פני לדבר הזה."

וימצא הבחור חן בעיני המלך ויאמר: "הנו בידך."

‏ויתן לו הפקיד על כרחו ארבע מאות ליטרא זהב. ויקם הנער ויקח מאה נערות במאה ליטרא ויתן ביד כל אחת מהן ליטרא זהב, ומאה נערים ביד כל אחד מהם ליטרא זהב, ויתן הנערים אל המלך והנערות אל המלכה. ותרב משאת מנחתו על כל מנחת המלכים והשרים, כי כן היה מנהגם, כי המרבה הרי זה משובח להעלותו במעלה.

והשרים אשר אתו קינאו בו. וכאשר ישבן על שולחן המלך לאכול, קמו השרים וישימו כל העצמות היבשות לפניו. והוא היה שותק.

ויאמר לו המלך: "מה אלו העצמות אשר לפניך?"

ויען בחכמה ויאמר: "אני כבני-אדם, וָאוכל הבשר וָאניח העצמות, אבל אלו ככלבים אוכלים הבשר ומגרמים העצמות!"

וייטב הדבר בעיני המלך וישמח עד מאד בתשובת הנער וישלח אותו בשמחה ובשירים.

(א, קפט-קצא). על-פי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, יב, ד): סדר הדורות א, 71-70. – ש"א, 82 (26-25).