אז עלו כל זקני הגולה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וישוע וזרובבל בן שאלתיאל בראשם ושאר ראשי הגולה ויבואו ירושלים. ויבנו את היכל יי במידה אשר נתן להם המלך. ויבנו את המזבח כמשפטו ויערכו עצים על המזבח ואת בשר הקרבנות שמו על העצים, ואש הקודש לא מצאו.

ויתפללו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וישוע וזרובבל בן שאלתיאל ושאר ראשי הגולה ויצעקו אל יי ויאמרו: "אדון כל העולמים, אתה נתת בלב מלך פרס לבנות את ביתך ולשלוח עניי עמך וכהניך לזבוח את זבחך ולהעלות עולותיך, כאשר עשו אבותינו החסידים לפניך. והנה אנחנו עבדיך באנו אל המקום הזה ונכונן את מזבחך במתכונתו, וזבחנו זבח וערכנו עצים על העולה, ואין לנו ממשלה ולא יכולת ולא רשיון להקריב לפניך אש זרה. והאש הקדושה איננה אתנו, כי הסתירה ירמיהו הנביא עבדך ושאר ראשי כהניך אשר הלכו בגולה בימי נבוכדנאצר. ועתה מה לנו לעשות? אלהי השמים, תן לנו עצה ועזרה, כי הממשלה בידך ובידך לגדל ולחזק ולעזור לעבדיך."

ויהי בהתפללם כדברים האלה, ושם היה זקן אחד מן הכהנים, ויזכור את המקום אשר החביא שם ירמיהו הנביא את האש הקדושה. ויצא הזקן ההוא אל מחוץ למחנה, וילכו אחריו כל הזקנים. והנה תחת חומה בור אחד ואבן גדולה עליו, והיא היתה טוחה בטיחה של סיד. ויתצו את הטיח ויגללו את האבן מעל פי הבור, ויראו בו מים כשמן עב וכדבש. וישובו ויגידו לעזרא.

ויבוא עזרא אל הבור ההוא ויאמר אל הכהנים: "רדו אתם אל הבור וקחו מהמים בחפניכם, ואל יגע שם איש זר כי אם הכהנים מזרע אהרון הכהן."

וירדו הכהנים אל הבור וישאו מן המים בחפניהם וילכו אל ההיכל ויזרקו המים על המזבח ועל העצים. ויהי בעשותם כן, ותבער פתאום אש בלהב נורא ואדיר ותלהט הלהבה. והאש הקדושה אוכלת והולכת ומתחזקת מאד, וינוסו הכהנים משם, כי לא יכלו לעמוד מפני האש. כי היתה

האש אוכלת ולוהטת את העולה ואת העצים וסובבת את כל הבית ומטהרת את הכלים ואת ההיכל. ואחר כן נגרעה מן הבית, רק על המזבח נשארה כמשפט. ומהיום ההוא והלאה ניתנו עצים עליה. ותהי האש בו תמיד עד הגולה השנית.

(א, קנח-קנט). יוסיפון (גינצבורג-כהנא), 49-47. – גסטר, ירחמאל, 234-231. גינצברג ו, 440 (30). – צפונות, קכה.