א

'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' [ירמיה א, ה].

ביציאתו של ירמיהו לעולם, זעק זעקה גדולה כבחור ואמר: "מעי, מעי, אוחילה. חושש אני קירות לבי, איברי זעו עלי, שבר על שבר, אני ששיברתי כל הארץ!"

פתח פיו והוכיח לאמו. אמר לה: "אמי אמי, לא עיברתיני כדרך הנשים ולא ילדתיני כדרך היולדות. ‏שמא היו דרכיך כדרכי כל הסוטות ונתת עיניך באחר כדרך הסוטה אחר בעלה – למה אינך שותה מן המים המרים? העזת פניך!"

כיון ששמעה אמו דברים הללו, אמרה: "מה ראה זה לומר בי כך, שלא בעוונותי?"

פתח פיו ואמר לה: "לא עליך, אמי, אני אומר כך, לא עליך, אמי. אני מתנבא לציון ולירושלים, אני

אומר, שהיא מקשטת את בנותיה ומלבשתן זהורית ומעטרת אותן בזהב – יבואו השודדים וישדדו אותה!"

אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיהו: "עד שלא יצרתיך במעי אמך, מיניתיך להיות מתנבא על עמי."

ענה ירמיהו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! איני יכול להתנבאות עליהם. איזה נביא יצא להם ולא ביקשו להרגו? עמדו להם משה ואהרן, לא ביקשו לרגום אותם באבנים? העמדת להם

אליהו בעל קווצות והיו מלעיגים ומשחקים עליו: 'הרי מסלסל קווצותיו!' העמדת להם אלישע והיו אומרים לו: 'עלה קרח!' [מלכים ב' ב, כג]. איני יכול לצאת על ידי ישראל."

אמר לי הקדוש ברוך הוא: "טול הכוס הזה של חימה והשקה את הגויים."

נטל ירמיהו את הכוס ואמר: "למי אשקה תחילה? איזו מדינה תשתה?"

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את ירושלים ואת ערי יהודה השקה תחילה, שהם ראש לכל המלכויות!"

כיון ששמע ירמיהו כך, התחיל פותח פיו ואירר את יומו.

אמר ירמיהו: "אומר לכם, למה אני דומה? לכהן גדול, שעלה גורלו להשקות מים המרים וקירבו את האשה אצלו ופרע ראשה ופירסס את שערה. נטל הכוס להשקותה, נסתכל בה שהיא אמו. התחיל צווח ואומר: 'אוי לי אמי, שהייתי משתדל לכבדך, והריני מבזך'." כך היה ירמיהו אומר: "אוי לי עליך, אמי ציון, שהייתי סבור שאני מתנבא דברים טובים וניחומים, והריני מתנבא עליך דברי פורענות!"

ב

'וישב ירמיהו בחצר המטרה' [‏ירמיה לח, כח].

בעת ההיא כינס נבוכדנאצר את מחנותיו ויצאו על ירושלים. ‏כשהגיע לרבלתה, ישב לו שם, שהיה מתיירא שלא יעשה לו כמו שעשה לסנחריב. אותה שעה קרא לנבוזראדן ונשאו ראש על כל החיילות ואמר לו: "לך כבוש את ירושלים!"

הלך נבוזראדן וצר על ירושלים בשנת תשע למלכותו של צדקיהו עד שנת אחת עשרה למלכותו. ולא היו יכולים לכבוש את ירושלים, שלא נחתם גזר-דינה עד עכשיו. ברם כשהגיע קצן של ציון וירושלים ליהרס, קץ היה לכל בני-אדם, קץ היה לכל החיים.

ויחזק הרעב בעיר. והיו בנות ציון מתחברות בשוקים והיו רואות אלו את אלו. זאת אומרת לחברתה: "למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך?"

והיא עונה ואומרת לה: "מכסה אני ממך? קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר ולא היו מוצאות. והיו מגפפות את העמודים [מחמת חולשת הרעב] ‏ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן, יונקי חלבן, היו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם, כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדה ונותנו בפיו, שמא ימשוך לו חלב, והוא אינו מושך ונפשו מיטרפת והוא מת אל חיק אמו.

באותה השעה אמר המקום לירמיהו: "קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך!"

כיון שיצא ירמיהו מירושלים, ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן, קרא

ואמר: "יבואו השונאים וייכנסו לבית, שאדונו אינו בתוכו, ויבוזו אותו ויחריבוהו וייכנסו לכרם, שהשומר הניחו והלך לו, ויקצצו את גפניו. שלא תהיו משתבחים ואומרים, אתם כבשתם אותה –קריה כבושה כבשתם, ועם הרוג הרגתם!"

באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית. הלכו ועלו להם בבימה אמצעית, מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים. משם שנשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה, היאך לשרוף בית המקדש. עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבעים מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנום בארבע זוויות של היכל ושרפו אותו.

כשראה כהן גדול, שנשרף בית המקדש, נטל את המפתחות וזרקם לשמים. פתח פיו ואמר: "הרי מפתחות של ביתך, אפיטרופוס של שקר הייתי בתוכו."

יצא לילך לו, תפשו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב את התמיד.

יצתה בתו קוראת וצווחת: "אוי לי אבא חמדת עיני!"

תפשו אותה ושחטו אותה ועירבו דמה בדם אביה.

כשראו הכהנים והלויים, שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות, שהיו אורגות בפרוכת, שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים.

ג

אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה: "לך ענתות. שכל זמן שירמיה בעיר, לא היו אויבים נכנסים לתוכה, ולכך שלחו הקדוש ברוך הוא לענתות, והלך. ומיד שיצא נכנסו שם האויבים והדליקו את העיר ושרפו בית המקדש. וכשחזר ירמיה לבוא לירושלים ובא עד חצי הדרך ועלה על הר אחד קרוב לירושלים כשלושה מילין וראה העשן, מיד קרע ירמיה בגדיו ונתן אפר על ראשו ומיהר לבוא הולך ובוכה וצועק.

כי כבר עברו ימים רבים שהיה ירמיה נער, ונבוכדנאצר וירמיה היו מטיילים יחד. ואותו היום לא היה נבוכדנאצר מלך, כי אם עני ונבזה והיה אומר: "מי יתן והייתי מולך על כל העולם כולו, הייתי בא על ירושלים ושורף בית המקדש והעיר והורג הכל והשאר אני אוליכם בשבי."

ראה ירמיה ברוח הקודש, שהשעה עומדת לו וכל היוצא מפיו עתיד להיות, שאל ממנו: "‏תן-לי ירושלים!"

אמר לו: "לא אתן."

שוב אמר לו: "תן-לי בית המקדש!"

אמר לו: "לא אתן."

שוב אמר לו: "תן-לי סנהדרין!"

אמר לו: "לא אתן."

שוב אמר לו: "תן-לי תינוקות של בית רבן!"

אמר לו: " לא אתן."

אמר לו: "מה תתן לי?"

אמר לו: " כל מה שתוכל להציל ולהוציא מן העיר מחצי היום עד הערב."

ולכך מיהר לביא לירושלים ולא בא עד הערב ואינו יכול להציל איש, וזהו שנאמר: 'אוי לנו, כי פנה היום, כי יינטו צללי ערב!' [ירמיה ו, ד]

ד

ירמיה הנביא יצא מענתות לבוא לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטורת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי דגורים-דגורים [פירוש: תיתי תלים] של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת.

התחיל צווח ואומר: " 'פיתיתני יי ואפת חזקתני ותוכל!' [ירמיה כ, ז].

הלך לו לדרכו, התחיל צווח ואומר: "באיזו דרך הלכו להם החטאים? באיזו דרך הלכו האבודים? אלא אני הולך ואובד עמהם!"

היה הולך ורואה את השביל מלא דם והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן! קבע פניו לארץ

וראה פרסות רגליים של יונקים ועוללים, שהיו מהלכים בשבי. היה גוחן לארץ ומנשקן.

כשהגיע לגלות, גיפפם ונשקם. היה בוכה לנגדם והם לנגדו.

ענה ואמר להם: "אחי ועמי, כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי."

כיון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו: " 'אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל, בוא ואשים את עיני עליך' [ירמיה מ, ד]"

חשב ירמיה בלבו ואמר: "אם אני הולך עמהם לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת מהם בירושלים."

יצא לו מהם. נטלו הגלויות עיניהם וראו ירמיה שפרש מהם. געו כולם בבכיה בקול רם וצרחו ואמרו: "אבינו ירמיה הרי אתה מניחנו."

וענה ירמיהו ואמר להם: "אני מעיד שמים וארץ: אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם!"

היה ירמיהו הולך ובוכה, וכך אמר: "חבל עליך, יקרת המדינות!"

ה

וירמיהו כשראה אפס עצור לישראל, נתכוון לבו לתפילה. וכן אמר בתפילתו: "למה יי כלתה חמתך בצאן נחלתך, כי הרע הרעות להם מאד, ונפשי תשתוחח בקרבי ועיני ניגרה ולא תדמה מאין הפוגות על שבר בת עמי, עיני עוללה לנפשי. על ‏אלה אני בוכה יומם ולילה. על כן אפיל תחינתי לפניך שתקח נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי."

מיד יצאה בת קול ואמרה לו: "חייך, המתן בעצמך ותראה מפלת בבל, ואחר כך אניחך עד שאבנה בית בניין עולם.

‏ומיד גנזו הקדוש ברוך הוא.

(א, קמ-קמג). א: פסיקתא רבתי כו, 129. ב: שם שם, 131-130. ג: בית עקד אגדות א, 37. ד: פסיקתא רבתי כו, 131. ה: עקטאן דמר יעקוב, ד, 20-19; אוצר מדרשים ב, 438. – גינצברג ו, 385 (13), 393 (29), 404-399 (45-40). – א"י ה, 322-306.