כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את חוה, ראה שיוצאים ממנה דור המבול ובני דור הפלגה שמחטיאים את בניו, וחזר וראה שיוצאות ממנה שרה רבקה רחל ולאה. וראה שיוצאת ממנה

איזבל שמחטיאה את נביאי הבעל, וחזר וראה שיוצאת ממנה אשת עובדיה שמכלכלת את הנביאים.

אמר: "אם אני בורא חוה שנקראת 'אחת' [שנאמר: 'ויקח אחת מצלעותיו'], לא בשביל אחת דיי?!"

‏'ואשה אחת מנשי בני הנביאים' [מלכים ב' ד, א] – מהו 'מנשי בני הנביאים'?

‏אמרה לפניו: "רבונו של עולם! יודעת אני בך, שאין שכחה לפני כסא כבודך. אדם זורע קישואים, נוטל גדולים ומוכרם, קטנים חומל עליהם וישן עליהם, בלילה יורד טל ומשקם. לקישואים אי אתה שוכח, לנשי בני נביאים אתה שוכח?"

דבר אחר: "אמרה לפניו: "רבונו של עולם! מזלות יש ברקיע עש וכימה. כשירד מבול לעולם, גנבה כימה שני כוכבים מעש, ואתה עתיד לנחמה, שנאמר: 'ועיש על בניה תנחם' [איוב לח, לב]. להם להחזירם אי אפשר לשכוח, לנשי בני הנביאים אתה שוכח?"

דבר אחר: אמרה לפניו: "רבונו של עולם! יודע אני בך, שרחמן אתה ואין אכזריות לפניך, שכן כתוב בך: 'נןתן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו' [תהלים קמז, ב]. ולהם אין אתה שוכח". לנשי בני הנביאים אתה שוכח?"

אמרה לפניו: "רבונו של עולם! בעלי לא הלוה אלא לך, שאתה לווה ופורע באמונה, שנאמר: 'מלוה יי חונן דל' [משלי יט, יז], ועבדך אישי מת." אמרה לפניו: "רבונו של עולם! אם מתים לאשה אביה ואמה, סומכת על בעלה. מת בעלה, על מי תסמוך? אם עשירה היא, סומכים אותה לפי עשרה, ומי מכניס אלמנה ושני בניה לתוך ביתו?"

‏כיון שהלכה לבית הקברות, היתה קוראת: "ירא אלהים!"

והיו כל המתים מתרגשים ואומרים: "למי את קוראת ירא אלהים? ארבעה נקראו ירא אלהים. אם לאברהם את קוראת, אינו פנוי לו, שהוא ושטן עומדים בדין. אם ליוסף את קוראת, אינו פנוי לו, שהוא ואחיו עומדים בדין שמכרו אותו. ואם לאיוב את קוראת, אינו פנוי לו שחרב ביתו ומתו בניו ועומד הוא ושטן בדין."

אמרה להם: "איני קוראת אלא למי שקוראים לו ירא את יי מאד [מלכים א' יח, ג]."

הלכה ונטלה עפר וזרקה על ראשה ומתפלשת בעצמה ואומרת לו: בעלי, בעלי, בעלי חוביך מבקשים חובך ובאו לגבות שני בניך בחוב שלהם. ולא כך אמרתי לך בשעת פרידתך: 'מה יהיה על זרעך?' ואמרת לי: 'כך הבטיחני הקדוש ברוך הוא: עזבה יתומיך אני אחיה ואלמנותיך עלי תבטחו' [ירמיה מט, יא]' ועכשיו בניך הקדושים היאך גדלו בבית אחאב ואיזבל?"

ואף בניו פשטי ידיהם ואמרו: "קבלני אבא, קבלני אבא, שאין עוזר לנו!"

לכן יצתה בת קול ואמרה לה: "לכי אצל אלישע."

הלכה אצלו היא ובניה בשקים, מניחים ידיהם על ראשיהם. ‏כיון שראה אלישע, הכיר בה שמקבר בעלה היא ובניה באים.

אמר לה: "כלום יש דבר לאותו צדיק בביתו?"

אמרה לו: "לא."

אמר לה: "כלום מברכין על שולחן ריק?"

אמרה לו: "יש כלי שמן ויש בו לחלוחית של שמן."

אמר לה: "תנוח דעתך שהנחת דעתי. אין הברכה מצויה אלא בשמן, ואף באוהל מועד אין מדליקים אלא בשמן זית, ואף מלכים אינם נמשחים אלא בשמן, ואף משיח מלחמה לא נמשח אלא בשמן." אמר לה: "לכי ושאלי לך כלים, ומי שיש לו כלים הוא ישאילך."

והלכה ושאלה, באה ואמרה לו: "נטלתי כלים משבפנים."

אמר לה: "שאלי לך משבחוץ, כלים שמכניסים בהם כלים נקובים, ואסיכים שאינם מתוקנים."

ואם תמה אתה על הדבר הזה – בוא וראה, שברא הקדוש ברוך הוא חתן מן העפר וכלה מן העצם.

‏הלכה ושאלה.

אמר לה אלישע: "היכנסי וסגרי הדלת בעדך והניחי כלים תחת אותו כלי."

אמרה לו: "ייעשה דבר בפרהסיה וידעו הכל שנעשה נס לאלמנה!"

אמר לה: "בעלך לא כלכל אלא בצנעה."

הלכה וסגרה הדלת בעדה. 'והם מגישים אליה והיא מוצקת' [מלכים ב' ד, ה]. נתמלאו כל הכלים שמן.

וכיון שכלו הכלים, אמרה לבנה: "הגישה אלי עוד כלי."

ויאמר אליה: "אין עוד כלי."

שמע השמן ויעמוד.

באה להגיד ניסיה לאיש האלהים.

אמר: "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיֵך."

אמרה לו: "שמא יאמרו בית אחאב: שלנו הוא."

אמר לה: "מי שסתם פי הכלבים במצרים, הוא יסתום פיו של בית אחאב."

אמרה לו: "שמא צריך תרומה ומעשר?"

אמר לה: "בעלך לא כלכל אלא בלחם ומים. זה אינו צריך תרומה ומעשר!"

(א, קלא-קלכ). מד' "ואשה אחת מנשי הנביאים": ‏אוצר טוב, 16-14. – גינצברג ו, 345 (8-7). – א"י ה, 238-233.