א

אמרו החכמים, כי תחילת דברי אלכסנדר בעלותו לדוכן לדבר אל ראשי קהלו, ואריסטו מלמדו עומד על ימינו, פתח את פיו ויאמר: "עבדי אלהים היו בזמן, כאלו אתם גרים, או כעוברים בדרכים, וחשבו נפשכם מהמתים. איה אדם, אבי הראשונים והאחרונים? איה נח, ראשון השלוחים? איה חנוך, המתהלך את האלהים? איה אברהם, משבר את האלילים? איה משה, אדון הנביאים? איה העמים העוברים? איה המלכים החולפים? איה השמים רבידי הזהב על צוואריהם? איה המעלים עטרת פז על ראשיהם? איה העורכים מערכות גדודים וגם ערב רב? איה המאספים בין מזרח למערב? חלפו הלכו להם, ולא הועילו להם כל מה שכבשו וגברו, ולא הצילם מה שכנסו ואצרו.

ב

ויאמרו לו, לאלכסנדר, קהילת דימוקריטו הפילוסוף: "אלהי השמים ינחילך מעולמנו זה, אשר לא הנחיל למלך זולתך!"

וישב אותם אלכסנדר כמשחק ויאמר: "הן דיברתם והעמקתם דבריכם ויצאתם מן הכלל, כאילו אינני מאמין, שיש לאלהים עולם אחר מלבד עולמנו זה אשר אנחנו בו היום. רע עשיתם."

ג

אלכסנדר אמר: "ממשלת האנשים תגדל בשלושה דברים: בקניית אוהבים, לרחם על אחרים, ולסלוח לאויבים; ובכלל זה גם כן לעשות כל מעשיו לפנים משורת הדין, זהו נקרא חסיד, ולמחול על עלבונו."

אלכסנדר אמר: "תן לאחרים, ויתנו לך. ואם תרצה להיטיב מתנתך, תן מהרה, כי שתי פעמים יתן הנותן מהרה."

אלכסנדר אמר: "הלילה נברא לחשוב בו מעשה היום."

(ו, קנ-קנא). א: בן-המלך והנזיר, סי' כ, 64. ב: תולדות אלכסנדר, 60. ג: צמח צדיק, 22, 25, 35. – ב"י ג, 183-182, 310.