חיאל מגדוליהם ומעשיריהם של בני אפרים היה עומד על יד יריחו וראה אותה חרבה.

אמר: "מה טיבה של זו?"

אמרו לו: "‏יריחו זו החריבה יהושע בן נון, החרים אותה בחרם, לא תיבנה עד עולם, כנאמר: 'ארור האיש לפני יי אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה!' [יהושע ו, כו]"

אמר להם: "יהושע מת ודבריו מתו."

ועמד ובנה אותה. כינן שהתחיל ובנה את יריחו, מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה, היו כל בניו מתים וכל ביתו וכל בני ביתו, וכשהוא מציב דלתותיה, מת שגוב צעירו.

באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה. ‏באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו.

אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך והראה פנים לחיאל, שמתו בניו."

אמר לפניו: "‏רבונו של עולם! מתיירא אני, שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי, ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים."

אמר לו: "לך, ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר."

מיד הלך לו. וכשבא שם, ראה כל זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם.

פתח חיאל ואמר: "אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים, שהוא חייב מיתה."

(א, קכח-קכט). מד' עשרת המלכים: בית עקד אגדות ב, 41 (ירושלמי, סנהדרין, כח, ב; בבלי, סנהדרין, קיג, ב). – גינצברג ו, 317 (5). – א"י ה, 223-219.