(סיפרם ר' יהודה הישיש לאורחיו עינן וזבארה)

אמרו, כי אדם אחד חירף אדם אחר, ולא ענהו.

אמרו: "מדוע לא תענהו?"

אמר: "אני לא אבוא בקרב, אשר המנצח בו מנוצח."

ואמר מלך אחד לאחד מחכמיו: "מה טובה המלכות, לו עמדה תמיד!"

השיב: "אדוני, לו היתה כן, לא הגעת אליה."

ואמרו, כי באו שני אנשים אל השופט להישפט. והיה האחד זקן והשני בחור. אמר השופט: "הנישא הזוקן הגדול?"

אמר הבחור: "האמת גדולה ממנו."

אמר השופט: "החרש!"

ואמר הבחור: "ומי יספר טענותי?"

אמר השופט: "כמדומה לי, כי אין בפיך דברי אמת."

אמר הבחור: "יי אחד ושמו אחד." [כוונת הבחור בתשובה זו היא רק לומר דבר שהכל מודים באמיתתו, ואם כן לא צדק השופט באמרו כי אין דבר אמת בפיו (דוידזון)].

ויקם השופט וילך אל בית המלך כמנהגו ויספר לו את דברי הבחור.

אמר המלך: "עשה לו שאלתו והוציאהו מהנה, פן יפסיד עלינו מלכותנו."

יום אחד בא מלך אחד אל בית אחד משריו ושאל לבנו, והוא נער קטן: "איזהו טוב: ביתי או בית אביך?"

אמר: "בית אבי, כל זמן שהמלך בו."

ולכש מלך אחד לבוש חדש ולא פיארהו. אמר: "אין המלבוש החדש טוב ללבוש."

אמר אחד מעבדיו: "אם איננו טוב ללבוש, טוב הוא להלביש!" ויפשטהו ויתנהו לו.

ואמרו, כי איש מיוחס ביזה חכם אחד בשפלות יחוסו. אמר: "יחוסי החל ממני, ויחוסך כלה בך!"

ואמרו, כי ראה פילוסוף אחד איש אחד יורה חצים, וחציו מימינים ומשמאילים. הלך וישב במקום המטרה. אמרו לו: "ואיך ישבת במקום סכנה?"

אמר: "לא ראיתי מקום בטוח ממנו."

ואמרו: לערבי אחד מת אחיו ואמרו לו: "מה היתה סיבת מותו?"

אמר: "היותו."

ואמרו לערבי רש מאד: "מה הכנת לימי הקור?"

אמר: "החלחלה."

ואמרו, כי היה איש מכריז: "מי מאחד המלכים ירצה ממני שלושה דברים בשנים עשר אלף דינרין?"

והיו שומעיו תמהים עליו עד שהגיע הדבר למלך. ציווה להביאו לפניו. בא, וישאלהו על הדברים.

אמר: "זַמֵן ההון."

ציוָה לְזַמְנוֹ.

אמר: "הדבר הראשון: דע לך, כי אין בבניך טוב. והשני: יאות שתדע שלא תוכל לעמוד בלתם. והשלישי: יאות שתתנהג עמם כפי מידותם."

[נתן לו המלך את ההון].

אמר [האיש]: "אינני צריך לו. אבל רציתי לדעת, הנשאר אחד ממבקשי החכמה אם אָיִן."

ואמרו, כי נשבה אחד מבני החכמים. וכאשר הוציאוהו למכור שאלוהו: "מה תדע?"

אמר: "אדע, כי אין אני בן-חורין." וחיפשוהו.

ואמרו לחכם, שנפקד אור עיניו: "למה לא תרפא עיניך?"

אמר: "ועל מי אפקחן?"

ואמרו שהיה איש רב עם חכם ויאמר לו: "אם תאמר דבר אחד, אומר עשרה."

השיב החכם: "אכן אם תאמר עשרה, לא תשמע אחד."

וישב מלך אחד על כסאו לשפוט את העם. ויבוא לפניו איש קצר [קצר הקומה, ננס] ויצעק אליו לאמר: "אדוני המלך, שמע צעקת העשוק!" ולא פנה אליו.

ויאמר לו אחד משריו: "למה לא תשמע צעקת העשוק?"

אמר המלך: הקצר, לא יעשקנו שום אדם."

אמר הקצר: "‏אדוני המלך, עושקי יותר קצר ממני!"

שחק המלך ודן את דינו.

ואמרו, כי פגע אחד מן המשוררים בנדיב אחד שביזהו בשיריו ושאל ממנו שימחול לו. אמר לו: "באיזה פנים תפגע בי, ואתה ביזיתני בשיריך?"

אמר: "בפנים אשר אפגע את הבורא יתברך על רוב פשעי ועווני."

ושמע מלך אחד אשה אחת צועקת ואומרת: "מלך רחמן, הסר מעלינו את המלך הזה!"

ויאמר לה: "הוסיפי בתפילתך: "והמירהו בטוב ממנו!"

ושאלו לפילוסוף: "איזה מכסה טוב לאדם?"

אמר: "הקבר."

ואמרו כי אדם אחד קרא אל המלך בשמו. אמר אליו [המלך]: "אוי לך, איך תקראני בשמי?"

אמר: "הבורא יתברך נקרא בשמו, ולא תקרא אתה בשמך?"

ואמרו לאחד מהפילוסופים בעלי המוסר: "מי יסרך?"

אמר: "ראיתי הכסיל ועשיתי הפכו ונוסרתי."

ושאל אחד לפילוסוף: "מדוע מי הים מלוחים?"

אמר: "אם תודיעני מה יועילך, אודיעך הסיבה."

ואמרו, שציווה אדם לבנו: "בני, כשתקח אשה, לא תקח לא מחוננת ולא מתאוננת ולא ממאנת. מחוננת, שיהיה לה בן מאיש אחר ותחון עליו. מתאוננת, שמת בעלה הראשון, וכשתראה בעלה השני תתאונן על בעלה המת ותאמר: 'המקום ירחם עליו!', וממאנת, שיהיה לה הון ותמאן לתת לך ממנו או להלוות לך."

והיה לאחד מן המלכים טבעת זהב והיה מפותח עליה: "הכבדת קום!" וכשהיה אדם מאריך לשבת עמו, היה מראה לו הטבעת, ויקרא הכתוב ויצא...

(ו, קכז-קכט). ספר שעשועים, סי' ז, 80-66 (מבחר).