באחת הערים גר איש עני, עובד עבודת משא, אליאב שמו. ותמת עליו אשתו ותשאר אחריה ילד קטן. ויחיה האיש ההוא בעוני ולחץ, כי שכר עבודתו היה מצער להחיות את נפשו ונפש בנו הקטן ולא יכול לחשוך אגורה ליום רע.

ויהי היום ואליאב נחלה מרוח קרה אשר תקפתו, וייאלץ לשבת בית ימים אחדים. ומקץ הימים לא נשאר לו גם לחם צר למלא נפשו כי ירעב. וכראות אליאב, כי צר לו מאד. כי אכף עליו פיהו ובטנו תחסר, וירהב בנפשו עוז לחזור על פתחי נדיבים. ויהי כי בוש לעשות זאת יומם ויעש לילה. אולם בהגיעו אל אחד הבתים ופחד פתאום תקפהו ואומץ לבו עזבהו וכלימה כיסתה פניו לדרוך על מפתן הבית ולפתוח הדלת, כי לא ניסה באלה.

"אויה לי כי באתי עד הלום." קרא אליאב מנהמת לבו, "הה! מה אומלל אנוכי, אנא, אל, קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי."

ויגמור בנפשו אומר לשוב אל ביתו ולמות שם ברעב. פתאום התבונן אליאב והנה הוא דורך על דבר-מה, וישלח את ידו להרימו מעל הארץ. והנה, האח, ראתה עינו והוא צרור כסף. וישמח אליאב שמחה גדולה וישא רגליו וישב אל ביתו ויאמר: "האח! עשרתי מצאתי הון לי ועתה אבטח ולא אפחד. כי לא אמות עוד ברעב ולא יחסר לחמי והכסף יענה את הכל. מה-טוב אתה יי!"

ויהי כדבר אליאב את הדברים האלה והנה קול קורא אליו מחדרי לבו: חדל לך אליאב מקחת כסף זרים ואתה לא עמלת בו ואל תשחת בור לבבך בעד כסף נבזה. ועתה השב את הכסף לבעליו והיה לבך תמים.

וישמע אליאב לקול היושר הקורא אליו מירכתי לבבו וישכם בבוקר וילך אל פקיד העיר ויתן לו את הכסף ויבקש ממני להודיע זאת בשער. עד מהרה ובעל האבידה בא והוא סוחר עשיר וטוב לב וישמח מאד לשמועה, כי נמצא כספו וכי מצאו איש נאמן. וישלם לאליאב כגמולו אשר גמל עליו ביד נדיבה. השמועה עשתה לה כנפיים בכל קצווי העיר. וימהרו רבים וכן שלמים להושיט לו עזרה, להקימו מעפר ולהרימו מאשפות, ומאז והלאה אליאב לא ידע מחסור.

(ו, קט-קי). מעשים מפוארים, סי' ז.