היה לאיש אחר משפט מוות ויוצא להיסקל. ויפילו עליו הרוגמים אבנים גדולות. ויתאפק וידום, כי ראה / כי כלתה אליו הרעה / וכי לא ימצא בצעקתו תועלת ותשועה.

ויעבור עליו אחד מריעיו הדבקים ויקח אבן קטנה וישליכה עליו להראות, כי לא היה מחבריו ולא מהסרים למשמעתו. ויהי בנפול האבן הקטנה עליו ובזכרו היפרדו ממנו בצרה, / צעק צעקה גדולה ומרה.

ויאמר המלך לאחר מסריסיו: "שאל אותו, למה צעק בנפול עליו אבן קטנה ושתק בנפול עליו רבות גדולות?"

ויאמר: "אדוני המלך, בנפול עלי רבות וגדולות מאשר לא ידעוני ולא הכירוני שתקתי; / ובנפול עלי קטנה מאנוש כערכי אלופי ומיודעי, צעקתי, / כי זכרתי התחברו עמי בשחוק הימים / והיפרדו ממני בסוג האשמים. / והנני מוצא המוות מתוקה / ועל כן הגדלתי הצעקה."

ויחמול המלך עליו ויצו להוציאו מהגומץ אשר בו רגליו.

וישלחהו ויאמר: "לולי כי אין להמית בלי עדות ברורה, / הייתי סוקל חברו המפרידו בצרה."

(ו, קח). משלי ערב: הלבנון, ד, 99. ב"י, 168-167, 282.