נמצא כתוב, כי היה איש עשיר מאד ובזבז כל ממונו לצדקה; והלך בחברת כמה פרושים המדברה לעבוד שם את יי. ויהי היום אמרו לו חבריו ללכת, הוא ואחיו אל העיר למכור שני חמורים אשר הזקינו ולא היו ראויים עוד למשא.

וילך אל העיר בשוק והיו באים חפצים לקנות ושואלים לו, אם החמורים טובים? והוא משיבם: "וכי יעלה בדעתכם, כי אילו היו טובים, היינו מוכרים אותם?"

ועוד היו שואלים אותו: "למה מרוטים גבם וזנבם?"

והוא משיבם: "להיותם זקנים, כי הם רובצים תחת משאם ואנו מושכים אותם בזנבם ומכים אותם על גביהם ועל כן הם מרוטים."

ויהי בשובו לחברים והחמורים עמו, הגיד לרעיו כל אשר עשה ולמה לא מכרם. וישאלו לו: "למה זה רע רע אמר המוכר?"

ויען ויאמר: "התאמינו, כי עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, להזיר עצמי לדבר-שקרים, כדי למכור חמורים זקנים? והרי כמה חמורים וכמה גמלים וצאן ובקר בזבזתי לאחרים, כדי לעבוד את קוני, ועתה אשקר באמונתי?"

וכשמעם זה, נבהלו מפניו, חתו ולא ענו דבר.

(ו, ק). צמח צדיק, סי' כד, 48-47. ב"י, 172-171, 282.