לעשיר אחד נתפש בנו יחידו והושיבוהו בבית האסורים. ושלח הבן אל האב כמקונן על שבתו בתוך מאסר כלוא בין זרים ומצערים אותו; וגם ביקש ממנו, שישלח לו מאכלים טובים מאד, יותר ממה שהיה רגיל לאכול על שולחנו, לפי שעתה צריך שיהיה לו למשיב נפש ולכלכל את צערו שהוא סובל מן הממונים עליו לייסרו.

אמנם אביו לא עשה כן, כי הוא שלח לו רק לחם מעט ומים במידה. ותגדל הפליאה כעיני הבן ושלח שנית לאביו לאמור: "אבי, גם אתה נהפכת לי לאויב?"

והשיב לו אביו: "לא כן, בני, כי כשהיית קרוב אלי יושב לימיני, הייתי נותן לך מנה יפה מבחר המטעמים, לפי שהייתי בטוח שיהיה לך לבדך ואין לזרים אתך. לא כן עתה, כי אם אשלח לך בשר ודגים וכל מטעמים הלא לא יגיעוך כי אם על ידי שלוחים, והם הממונים לייסרך בוודאי הם יאכלום, ולא יגיעוך כי אם לחם צר ומים לחץ. ומה לי לרוות נפש שונאיך, ומה אשמח בשמחת זרים?"

(ו, צו). קול יעקב, שיר השירים, 12.