פילוסוף אחד היה עני מדולדל, והמלך נתן לו כסף וזהב הרבה להצילו ממצוקות העוני. וישכם בבוקר ויקח בידו את הכסף ויבוא לפני המלך ויאמר לו: "הנה לך כספך אשר נתת לי, קח לך, כי אינני חפץ בו."

ויתמה המלך ויאמר לו: "מה זאת עשית לי? למה בעטת במנחתי, אשר נתתי לך?"

וישב הפילוסוף את המלך דבר לאמור: "אדוני, מיום היותי על האדמה עד היום הזה ישבתי במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים, כי מעולם לא הייתי להוט אחר הממון ומעולם נסתפקתי בהכרחי; והיה די לי והותר וכל תאוותי היתה בחכמת הטבע לדרוש ולחקור ענייניו ומעשיו כי רבו. אמנם אתמול, אחר שלקחתי את פרשת הכסף, שעיפי עיצבוני וילכו אחרי ההבל ויהבלו לחשוב, מה אעשה בכסף? אם אקנה בו סחורה או אם טוב לי להפקידו ביד אדם נאמן או אקנה בו קרקע ויהי טרף בביתי. ותידד שנתי מעיני ולבבי כים נגרש, כי סבבוני גלי המחשבות ועכרוני המון הטרדות ותתפעם רוחי פוסחת על שתי הסעיפים; ולכן לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי. ובכן הכסף נתון לך ואני בעניותי החזקתי ולא ארפה."

(ו, צה). מטה דן, 41-40. ב"י ד, 223-222, 285.