מעשה בימים קדמונים היה מלך גדול ועצום. ויהי לו בן בקי בכל חכמה. / גוויתו כתרשיש ברה כחמה, / שפל בעיניו, / ישר בכל ענייניו. / אך גברה עליו התאווה הכלבית מקטנותו / זה דרכו מיום היותו: / מאכל שולחנו כבש אחד בן שנתו, / צלי או מבושל / וששים לחם אשר בסל. / זה דרכו בכל יום פעמיים / חוץ מברבורים אבוסים ודגים, אשר במים. / והמלך, כאשר ראה מעשה הנער ותאוות לבו הרעבתנית / חשב להכותו בחרב ובחנית. / נכמרו רחמיו על הנער וענוותנותו / כי גדל מאד בעיני עמו ועדתו. / נועדו לב יחד כסיל ובער / להכות את הנער / ובעבור שלא תרגיש האומה / עשו בערמה, / לאמור. שהיה שולח את בנו לארץ הודו עיר פארשה / לקחת לו אשה / את בת דודו המלך ארנאי ושמה ראומה / יפה כלבנה וברה כחמה. / ושלח עמו גם רכב, גם פרשים וחמושים, עלו כל גיבורי אביו מזויינים, / עלי עשור ועלי נבל וכל מיני הגיונים / לנגן בעת האוכל, כי כן דרכו וזאת לפנים.

וביד הנער איגרת / מאת אביו לתת לדודו מסוגרת, / אשר כתוב בתוכה: "קרוב ברעיוני / ורחוק מעיני / כל מעייני / ועיני המלך האדיר אחי ארנאי. / הנה שלחתי אליך את בת עיני, בני, איש לפי מהללו, / ידידי יחידי עלה על כל בני גילו / בטבעיות מדיניות ואלוהיות; / לבד במאכלו הוא משונה מכל הבריות, / שה תמים בן שנה / חוץ מברבורים ובני יונה / ואת הלחם ששים / ומטעמים מטוגנים בביצים, / זה דרכו בכל יום פעמיים, / את הכבש האחד יאכל בבוקר ואת הכבש השני בין הערביים. / אנא, אחי, תן לי נפשי בשאלתי / והורדת ביגון שאולה שיבתי, / המת תמיתנו ועינך אל תחוס על רוב חכמתו ואני עני כאשר שכולתי שכלתי. מאת אחיך מר ונאנח." עד כאן לשון המכתב.

ויהי היום אחרי היפרד הנער להיפנות על היאור תחת צפצפה / ראה גולגולת אחת שצפה / על פני המים / בגזרת שוכן שמים / ואחריה גוויה / אשר הכו בצדיה. / והלך הראש בשטף הנהר ומרוצתו, / אך הגוף מפגי כבידותו אשר עליו בא אל השפה / תחת הצפצפה, / מקום אשר הנער, ויגע ברגליו. ויבט הנער בכל נתחיו ובדמו בכל האיברים / אמיץ לבו בגיבורים, / ‏ויבן בצווארו והשכיל דעה, כי הקנה הושם לדיבור והוושט לבליעה והקנה בכמות עיגולו לא נגרע ולא נוסף והוושט נחסר, נתכווץ, נפקד בית מושבו ושם אצבעו האחת והכילו / ואחר אצבעותיים וכלכלו / ואחר הזרוע כולו. / אז ידע הנער, כי רוב מאכלו / תלוי ברוע הרגלו. / וירא כי לא יכול לו / ויאמר: "אוי לאותה בושה כשיֵצא דודו להקבילו, / אוי לה לאותה כלימה לכשיושיבהו למולו, / ומה יעשה כשיקראהו להאכילו? ובכה לבלי חוק / וגמר בלבו לעשות חוק, / וכאשר בא אל המחנה, קרא אל אהובו המשנה / להביא לפניו את הכבש האחד חסר הזרוע והלחיים, / בהמשך יום או יומיים / הסיר משם הקרב והכרעיים / ובשאר התרנגולות והדגים המבושמים / ובששים הלחם והמטעמים / הולך ופוחת כל הימים, / עד שבמספר ששים הורגל כשאר אנשים; / והנער והמשנה שמחים וששים.

בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים באו מדבר פארשה, / ויחן שם בן המלך נגד נהר טיסה / והמלך ארנאי יצא לקראתו / בעם כבד ובעושר כבוד מלכותו. / ובבואו אליו, ירד הנער מעל מרכבתו / ונפל ארצה לפני דודו מלוא קומתו. / והמלך הרכין עצמו וגלמו / ובשתי ידיו הקימו. / וכאשר ראה הנער זוהר קלסתר פניו וטוב טעמו / בירך ברוך שככה בעולמו! / וישלח הנער את ידו ויקח את האיגרת / על חיקו תשב מסוגרת / ונתנה לדודו המלך בהיחבא במחתרת / והמלך כאשר קראה נשתנו פניו ורוח אין בקרבו, / כי אהבת עולם אהבו. / ולעת האוכל ציווה המלך דודו / לשים לכל השרים לחם לכל אחד לפי כבודו / ולנער בן-אחיו לבדו / כפי שיעור מאכלו הנכתב בכתב אשר בידו. / והמלך ארנאי והמלכה ישבו לצדו. / והנער לקח בשתי אצבעותיו מהמטעמים ושאר דברים / כמשפט הגברים / ועוד מכל מאכל ומטעם / מאֵן בלעם. / והמלך והמלכה חשבו שכבש תאוותו / מרוב חרפתו וכלימתו. / ויהי בבוקר למחרתו / שמו לו לבדו כמספר אכילתו. / והמלך ארנאי ושגלתו / יושבים במחבוא לראות, מה תהא אחריתו? / ואחרי אשר אכל ושתה, קרא לאחד מאנשיו הפרתמים / להסיר הלחם והמטעמים. / והמלך והמלכה תמהו, / כי לא ידעו מה הוא.

בלילה ההוא בא המלך והגבירה / אל הנער החדרה / ויאמרו אליו: דבר אתה עמנו ונשמעה, / הגידה נא אלינו ונדעה. / הנה כתב אשר הבאת עמך, / לבושתך ולבושת ערוות אמך; / ואיך כבשת תאוותך, / לשנות הרגל נערותך?

ויען בן המלך: ‏אדוני המלך והמלכה התמה / ידוע תדעו, כי מצאתי חלל באדמה, והוא לימדני חכמה, / וסיפר להם הדברים כהוויתן / תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. / והמלך והמלכה תמהים על דקות חריפותו וגודל חכמתו ונתנו לו את הבת החשובה לאשה.

(ו, צב-צד). כפתור ופרח, 73-72. ב"י ד, 209-206, 285. (= סי' 203)