מעשה שהיה בזמן שהתחיל שלמה המלך עליו השלום לבנות בית המקדש ושלח איגרות לכל המלכים שבכל מדינה ומדינה, שיש בהן אומנים חשובים ומומחים, שיבואו אליו לירושלים

לעשות מלאכתם בשכרם. ואף המלכים מפני כבודו ופחדו ואימתו של שלמה המלך היו שולחים לכל האוּמנים החשובים שיש בכל מדינה ומדינה.

והיה בעיר אחת אומן אחד חשוב מאד והיה עושה מלאכתו בעירו, ובערב היה בא בשכרו אל ביתו. ולא היה יוצא מקיר העיר החוצה לעשות מלאכה, אפילו אם היו נותנים לו כל הון דעלמא. ולא היה עוזב לאשתו להיות יחידה בבית, והיה מפחד, שמא יבואו אנשים פריצים ויעלילו בה, כדי לפתותה ולגלות ערותה, יען שאשתו היתה יפת תואר ויפת מראה עד מאד, שלא תימצא דוגמתה כמעט בכל העולם.

וכשהגיעה האיגרת של שלמה המלך עליו השלום גם ליד המלך שהיה בעיר של האומן הנזכר, אז תכף ומיד שלח המלך אחריו. ובא לפני המלך והשתחוה לו ונפל על פניו ארצה לפני המלך.

אמר לו: "מה אדוני המלך מצווה את עבדו?"

אמר לו: " ‏רצוני שתלך לעיר ירושלים לעשות מלאכת אומן בשביל שלמה המלך. כי כיון שהוא מלך אדיר ותקיף, אין אני יכול להפיל דבריו ארצה."

ואמר לו: "אדוני המלך, איני יכול לילך שמה לעזוב את ביתי שיישאר בלא בעלים."

והמלך חרה בו אפר באמרו כדבר הזה, והשיב לו שבעל כרחו צריך ומוכרח הוא לילך שם, שאם לא ילך – אחת דתו להמית.

ויצא מלפני המלך בפחי נפש, ולעת ערב שב לביתו סר וזעף ולא אכל ולא שתה ולא שימח את אשתו כשאר הימים.

ואז שאלה אותו אשתו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שאתה סר וזעף כאיש אבל?"

השיב לה: "היאך לא אהיה סר וזעף ולא אדאג? שהמלך גזר עלי לעלות לירושלים ולעשות שם מלאכה בשביל שלמה המלך – והיאך אעזוב אשתי ואת בני ביתי, פן ואולי יבואו אנשים ויפתו אותך לגלות ערותך!"

אמרה לו אשתו: "מה תשובה השבת למלך?"

אמר לה: "לא קיבלתי עלי לעלות ולילך שם, וחרה בי אף המלך ואמר לי: אם לא תלך, אחת דתך להמית!"

ואז צחקה אשתו על דבריו ואמרה לו: "אם בעבורי אתה מפחד, לא תפחד כלל ולא יעלה שום פקפוק על לבך, שתאמין לי באמונה אמיתית, שלא אתפתה לאנשים אחרים זולתך, אפילו אם יהיה הוא מלך. זאת ועוד שאמסור סימן אחד בידך, שכל זמן שתראה הסימן שלם, תדע שגם אני שלמה. ולמחר בעזרת האל קום לך עם האומנים בהשקט ובשלוה, ואל תפל דבר מכל אשר אמר לך המלך, ואז תלך לבטח דרכך. אל תירא ואל תחת ותהיה בטוח, שלא איטמא באיש אחר."

ואחר כך ישבו ואכלו ושתו ושמחו כל הלילה. ובבוקר בא לפני המלך והגיד לו שרצונו לילך לירושלים כמו שציוהו.

וקם האיש לילך, ואז מסרה לו אשתו צלוחית קטנה של זכוכית וסגרה וחסמה את פיה בצמיד פתיל, ובתוכה מונחת נעורת מצמר גפן מנופץ וגם יש בתוך הצלוחית גחלת של אש.

ואמרה לו: "תתלה אותה בצוארך, שכל זמן שתראה שאין האש שולטת ושורפת את הנעורת, אז תדע שאף אני לא נשרפתי באש של יצר הרע ולא שלט בי חומו ולא נטמאתי עם אנשים אחרים. ואם תראה ששלחה הגחלת אש בנעורת ושורפה - אז תדע שנטמאתי עם אחרים. וסימן זה יהיה מסור בידך ואל תשכח. אך כי כל עוד שרוחי בקרבי, לא אפקיר עצמי ולא אשחית נשמתי ליטמא עם אנשים אחרים. ואל תפחד ותלך לבטח דרכך."

ומיד וישא האומן את רגליו והלך עם האומנים האחרים ביחד לעיר ירושלים לעשות מלאכתם.

ומדי יום ביומו היה המלך שלמה בא ורואה את מלאכתו שעושים האומנים כאשר עם לבבו. והמלך הבטיח אותם לתת להם שכרם מנה אחת אפיים כפלי כפליים. ויום אחד הגיעו עיני המלך באוּמן הזה שצלוחית זכוכית תלויה בצוארו וראה שיש בתוך הצלוחית נעורת של צמר גפן וגחלת אש ולא זוֹלת. ותמה המלך על זה תמיהה נשגבה ואמר בלבו: מה נשתנה זה מכל שאר האומנים? ומיד קרא אותו לפניו ושאל אותו אודות הזכוכית הזאת – ומדוע תלית אותה בצוארך, כיון שאין שום דבר בתוכו כי אם שני מינים האלו בלבד, מה זה ועל מה זה?

והשיב לו: "אדוני המלך, דע שאשתי תלתה בצוארי זאת הצלוחית של זכוכית עם אלו שני המינים, יען שהיא יפת תואר ויפת מראה עד מאד וכמעט שאין בעולם כמותה. ומפני שלא יתן אחר את עיניו בה להכשילה במעשים רעים, לכן אני מונע עצמי לילך לעשות מלאכתי בעיר אחרת, שלא תישאר יחידה מבעלה אפילו לילה אחד. ואני לא הייתי רוצה לצאת מקיר העיר כדרכי, בהיותי בעיר מושבי, ואף שהמלך גזר עלי להרגני כשלא אלך לירושלים, אפילו הכי קיבלתי עלי למות שלא לצאת חוצה לעירי מסיבת אשתי כשתישאר יחידה בלי בעל הבית, אולי ייכשל אחר עמה במעשים רעים כשאינני עמה בבית. אך אשתי נתנה לי רשות לילך, כדי שאימלט מאסון המלך, והבטיחה לי שלא אפחד אודות הדבר הזה, ‏ומסרה לי הצלוחית של זכוכית הזאת לסימן שתהיה לעיני תמיד יום ולילה ואמרה לי: 'שכל ‏זמן שנעורת צמר גפן זאת אם לא תשלוט בה זאת גחלת האש ותשרוף אותה, מזה תדע שגם אני לא נטמאתי, אבל כשתראה ‏אם נשרפה הנעורת, דע לך שגם אני נשרפתי בחמימות יצר הרע ונטמאתי ותתייאש ממני. אך תדע באמת ובאמונה, כי כל עוד שרוחי בקרבי ואני חיה באדמה, לא אכשיל את עצמי בדבר עבירה זה והיה לך בטחון מאתי'. ועל ההבטחה הזאת יצאתי מביתי חוץ מעירי ובאתי אצל מעלת כבידך לעבוד את עבודתך במלאכה הזאת בעיר ירושלים, במקום שלא באתי בו עד עתה."

וכששמע שלמה המלך עליו השלום את דברי האומן, תמה עד מאד ונבהל ומחריש לדעת ומשתומם, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? אך המלך שלמה, כיון שהוא חכם מכל אדם ‏וחזרן בדברים, חשב בדעתו לירד לעומקו של דבר ולנסותו, אם יהיה כדברי האשה במה שנתנה סימן ליד בעלה – הייתכן שאם תהיה מקלקלת דרכיה לשכב עם איש אחר, יישרף הצמר-גפן באש?

מה עשה המלך? מיד ציוה למשרתיו להביא לפניו שני בחורי חמד יפי עיניים ויפי תואר וטובי מראה בלי ידיעתו של האומן. וכשבאו הבחורים לפניו, מיד ציוה להם שילכו לעיר של האומן הנזכר ויתאכסנו בביתו דווקא וישבו בביתו עד שיפתוּהַ לאשתו וישכבו עמה בכל אופן שיהיה, וגם נתן בידם כסף רב, אולי יפתוה על ידי ממון – והמלך יראה מתוך צלוחית הזכוכית התלויה בצואר האומן שהוא בירושלים אצל המלך, אם תישרף נעורת המוך באש, היהיה כדבר הזה אם לא?

ומיד שלח אותם, והלכו לעיר של האומן הנזכר ונתאכסנו בביתו. וקיבלה האשה אותם בסבר פנים יפות ועשתה להם כבוד גדול וערכה לפניהם השולחן והביאה לפניהם הסעודה כסעודת המלכים. וכשרצו לישון הציעה להם המיטה באחד מחדריה, והוליכו המשרתים של האשה את הבחירים לחדר וישכבו שמה. וציותה להם שינעלו הדלת שלא יפתחו להם הדלת כלל גם ביום, ונשארו שם ימים רבים. ובכל יום היתה מביאה להם אכילה ושתיה כראוי, וכל צרכיהם היי עושים שמה, ולא יצאו מפתח הבית חוצה, ונשארו שמה ער חודש ימים.

אך שלמה המלך היה בא בכל יום ויום ועומד על הפועלים והאומנים ובכל עת היה מביט בצלוחית התלויה בצואר האומן והיה מסתכל בתוך הצלוחית לראות אם נשרפה הנעורת דהיינו המוך מצמר גפן. ומדי יום ביומו היה רואה בה עד ערך חודש ימים. וראה בו שאינו לא מעלה ולא מוריד והמוך והאש עומדים בתוך הצלוחית כקדמותם וגם לא חזרו אותם שני הבחורים לביתם. אז אמר בלבו: לא בחינם הוא זה אלא יש דברים בגו. אולי נעשה איזה פגע רע ומכשול לבחורים, אלך ואראנו.

וקם והלך שלמה המלך בעצמו לעיר האומן עם שני משרתים, ושינה את בגדיו, לבל יכירוהו כי הוא המלך, וגם הוא הלך ונתאכסן בביתו של האומן. ותכף ומיד הרגישה האשה שהוא המלך שלמה וקיבלה אותו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות ביתר שאת וביתר עוז. ובלילה עשתה סעודה חשובה כסעודת המלכים, ואחרי שאכלו ושתו הציעה לו המיטה החשובה וגם לאנשים שעמו בבית המיוחד להם, והיא הלכה ושכבה באחד החדרים שיש לה. וכאור הבוקר השכימה ובאה ועמדה לפני הפתח שהם ישנים כדי לשרת אותם. ותעשה להם גם סעודת הצהרים ואכל ושתו, וכן עשתה גם ביום השני.

וביום השלישי הביאה לפניהם סעודה. לאחר שאכלו ושבעו, הביאה לפני המלך קערה מלאה ביצים מבושלות, וכל ביצה וביצה נצבעה בצבע אחר, דהיינו ביצה אחת בצבע ירוק ואחת בצבע אדום ואחת בצבע כרכומי ואחת בצבע שחור. ומכל מין ומין של הצבעים הביאה ביצה אחת ואמרה לו: "אדוני המלך, אכול הביצים הללו."

אמר לה: "מי כאן מלך? למי את קוראת בנוּ מלך?"

ואמרה לו: "בשעה שבאת פה בביתי ידעתי, כי אתה היא שלמה המלך, ומבין ריסי עיניך ניכרה מלכותך. ואני אמתך מבקשת ומתחננת לפניך, שתאכל מעט מכל ביצה וביצה לידע את טעמן, איזו מהן טובה יותר ומתוקה בטעם."

והמלך כשמעו לא הפיל את דבריה ארצה ואכל מכל ביצה וביצה.

ושאלה האשה: "איזו מהן טובה בטעמה?"

והשיב לה המלך: "הכל שוות בטעם ואין שום חילוק ביניהן בטעמן, ואף על פי שיש חילוק במראיתן."

מיד אמרה לו: "אדוני המלך! כשם שביצים הללו מראיוֹתן שונות זו מזו, לא ראי זה כראי זה, כי יש ביצה שמראיתה מבחוץ נאה ויפת מראה, ויש ביצה שמראיתה מבחוץ גרועה וכעורה, וכשם שזורקים הקליפה אפילו אם צבעה יפה ואוכלים מה שבפנים ובזה כל הביצים שוות – כמו כן האשה, אף על פי שעור פניה הוא נאה ויפה כדמיון קליפת הביצה כנזכר, אך לתשמיש שהוא בתוך הגוף היא שוה, בין באשה יפה ובין באשה כעורה ואין הפרש ביניהן. כמו כן גם אנוכי: אף על פי שאני יפת תואר וטובת מראה מאד יותר משאר נשים, אך לתשמיש גם אנוכי שוה לשאר נשים, כמוני כמוהן. וכיון שכן, לא היה מן הראוי למלך לטרוח כמה פרסאות ולבוא עד כאן, כדי שתשכב עמי בשביל יפי תארי. ומכבר ששלחת שני בחורי חמד, אז ידעתי את מגמת המלך וכונתו שבאו לפתותני. לכן גם אנוכי נתתי אותם בחדר אחד מחדרי וסגרתי וגם נעלתי הדלת בפניהם לבל יצאו משם יומם ולילה, ושם שלחתי להם אכילה ושתיה כיד יי הטובה עלי. וידעתי גם ידעתי, כי אתה שלחת אותם לפתותני ועיכבתי אותם בבית עד היום וזה לערך חודש ימים. וכשראית שלא חזרו ובאו שני הבחורים הנזכרים אצלך, אז נצטערת מאד לאמור: מדוע נתעכבו הבחורים, אולי נעשה להם איזה מקרה ונזק, אי שמא לא יכלו לפתותה ונתעכבו עד כאן כדי שיוכלו לפתותה. אז חשבת בדעתך לאמור: שמוכרח אני לילך שם כדי לדעת מה נעשה להם. ועוד, אולי הם אינם יכולים לפתותה, ואינה שומעת להם, אני בחכמתי אעשה טצדקי [תחבולה] ואוכל לפתותה. כך נראה לי בדעתי, כל זה עלה ברעיונך. אך אדוני מלך שאתה הוא מלך מלכים, מי אנוכי ומה חיי לעמוד לפניך, שאין לי פה להשיב מה לדבר עמך, ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך, ויש בכוחך לעשות בי כל מה שתרצה וכל הישר בעיניך. אך דע לך, אדוני המלך, כי איש חכם אתה ושבח חכמתך הלך שמעו בכל המדינות, לא נעלם מעיני אדוני, כי כל תאוות העולם הזה הבל ורעות רוח ומעשה תעתועים המה, ‏והראיה מן הביצים שנצבעו בכל מיני צבעים שהבאתי לפניך."

וכששמע המלך את דבריה הנעימים, אמר לה: "ברוכה את ליי וברוך טעמך, כי בראותי צלוחית של זכוכית שתלויה בצואר בעלך ומפני תמיהתי שאלתי אותו מה זאת, וסיפר לי, שאשתי ‏תלתה אותה בצוארי, והבטחת אותו שלא תבואי לידי חטא, ולכן רציתי לנסותך. ועכשיו ידעתי בבירור, כי אשה חכמה את וכפיך כן לבך זך ונקי ממרמות ורשעות, וקיבלתי עלי מכאן ואילך שתהיי לי כאחת מאחיותי, ואל אשכח אהבתך להיות תמיד בזכרוני ולעשות ולנהוג בך כבוד כפי יכלתי."

ומיד הוציאה גם את שני הבחירים מהחדר והעמידה אותם לפניו ועשתה להם סעודה גדולה ואכלו ושתו. ובתוך כך נתן לה המלך מתנה חשובה כיד המלך וחזרו והלכו לשלום לעירם לירושלים. וסיפר לבעלה דהיינו לאומן את כל המעשים ונתן המלך יקר וכבוד רב לבעלה האומן ואמר גם זה לבעלה: "אני כרתי לה ברית להיות כאחת מאחיותי."

וציוה עליו לכבדה גם היא ביתר שאת, יען כי היא אשה כשרה ומשכלת ונאמנת רוח. ושילם לו את שכרו כפלי כפליים ואמר לו: "לך, זכה במקחך!"

ופטרו והלך לו לביתו לשלום. וגם אשתו סיפרה לו כל המעשים, שדבריה ודברי המלך שווים כאחד, ותכף נשקה על ראשה ושמח עמה ועשה לה כבוד ויקר יותר מעשר פעמים מימי קדמתה. וגם אהבת עולם לא נפסקה מבינם לבין המלך שלמה עליו השלום.

(א, קכא-קכו). ליקוטי מעשיות, ירושלים, 15-11. – ב"י ג, 113-109 (= סי' 21).