אמר הנזיר:

אמרו כי היה בארץ מרחקים חבר אחד למלך שלמה / והיה מבקר אותו בכל שנה ושנה ממקומו. / והיה המלך נותן לו מתנות לשאת עמו אל מולדתו ואל עמו. / ושנה אחת נשא אליו החבר ההוא מנחה יקרה / והוביל שי למורא. / וכאשר רצה להיפרד ממנו, אמר המלך לתת לו מתנה גדולה בשובה ונחת / וימאן לקחת / ויאמר לו: "אדוני המלך, אינני רוצה במתנות ידיך / כי תהילה לאל ולחסדיך / כל טוב בידי גָבר / יש לי רב, אין לי מחסור כל דבר. / ואולם אם יש בנפש אדוני לגמול לעבדו טוֹבו שלמות / ילמדני נא צפצוף העופות ושיחת הבהמות."

אמר המלך: "דע, אחי, כי לא אמנע ממך בקשתך / ולא אקפוץ יד מעשות שאלתך. / אבל הדבר אשר שאלת הוא סכנה גדולה / ויש בו סוד צפון / ועניין טמון. / אם תספר דבר אחד ממה שתשמע, מיד המוות יבוא אליך / ולא יושת כופר עליך."

אמר החבר: "וימי מה, הודיעני מעט מחכמתך / ואני אהיה נזהר בעזרת השם במצותך." /

וכראות המלך רב חפצו ותשוקתו / מילא בדבר ההוא תאוָתו. / וילך וישב אל ביתו. /

ויהי יום אחד והוא יושב עם אשתו / והנה השור אשר לו בא מן השדה ממלאכתו / ויקשרו אותו לצד החמור אשר בבית וישימו לפניו מספוא, ולפני החמור לא ניתן, כי היה חולה.

ויאמר החמור אל השור: "אחי, איך שלומך וענייניך עם אלה האנשים?"

אמר השור: "אחי, חי יי, אינני אלא בעמל כבד ויגיעה גדולה / כל היום וכל הלילה." /

אמר החמור: "הלא אבקש לך מנוח ואתן לך עצה אשר תיטב לך / ותנוח מיגיעתך ועמלך." /

אמר השור: "אחי, מי יתן והיה לבבך זה שלם עמי לרחם עלי ולחמול / ואני לא אטה מעצתך ימין ושמאל." /

אמר החמור: "השם יודע, כי בתום לבבי / ונקיון מחשבי / אני מדבר לך. ועצתי שלא תאכל הלילה פה / גם תבן גם מספוא, / וכראות בעלינו כי לא תאכל / יאמר כי חולה אתה ויכול לא תוכל / ולא יוגיעך ואז תנוח ותשקוט / וכסלך עוד לא יקוט. / כמוני היום שקט ונח וממלאכתי נרפיתי / בראותם כי נחליתי." /

ותיטב עצתו בעיני השור / ויעש ככל אשר ציוה אליו החמור. /

ויקם האיש בעוד לילה וירא, כי בעוד השור ישן הלך החמור אל אבוסו / ואכל שם עד אשר מילא כרסו. / וכשמוע האיש לשונם ובראותו / מעשה החמור וערמתו / תמה מאד ויפתח את גרונו / וימלא שחוק פיו ולשונו. /

ותאמר לו אשתו: "למה זה שחקת הלץ האכזר / הלא אין בינינו זר!" /

ויאמר לה האיש: "‏זכור זכרתי / לדבר מעסקי וענייני ושחקתי." /

ויהי בבוקר וילך אל אבוס השור / וימצא שם המספוא אשר הניח החמור. / ויאמר לנערו: / "הנה השור גדל חילו וצירו / לא יעשה היום מלאכה, קח החמור במקומו / ויעבוד בעדו ובעד עצמו." / ויהי לעת הערביים / וישב החמור יגע ורפה ידיים / ואמר לו השור: "אחי, השמעת עלי דבר מהדברים / מאלה ‏האנשים האכזרים?" /

אמר החמור: "שמעתי אומרים: אם לא יאכל השור המספוא הלילה – נשחטהו / ויהיה לנו כי נאכלהו." /

וישמע השור ויחרד מאד לדבריו וישם פיו על האבוס כאריה על טרפו / ולא הגביה ראשו עד אכלו כל המספוא.

‏וישמע האיש את דברי החמור ותחבולותיו וישחק שחוק גדול. / ותאמר לו אשתו: "כבר שחקת תמול / ואמרתי, אולי מקרה הוא, ועתה שבת לשחוק ואין אתנו זר. / באמת מתלוצץ אתה ממני או תראה בי ערות דבר. / והנני נשבעתי באל, כי לא תקרב אלי ולא תדבק בי עוד כאשר דבקת / עד שתגיד לי האמת, מדוע שחקת!" /

ויאמר לה מחַלה פניה באהבה וכבוד: / "החרישי, אחותי, כי לא ייתכן לי להגיד הסוד!" /

אמרה האשה: "‏הנה אנוכי נשבעתי באמת / שלא תראה פני עוד, עד שתאמר לי האמת." /

אמר האיש: "ידוע ידעתי / כי אם אומר לך הדבר, הן גָּוַעתִי אבדתי." /

אמרה האשה: "בי נשבעתי / כי לא אשתה ואוכל / עד אשר אותך אפתה וגם אוכל." /

אמר האיש: "הנה נפשי אמתך / שמתי פדותך / כי בחרתי למות ואל תפול ארצה אחת משערותיך, / כי מה חפצי בביתי אחריך? / ועתה הניחי לי מעט ולשלום קווי / ואצווה אל ביתי. אחרי כן אגיד ככל אשר תצווי!" /

ויקרא כל אוהביהם וקרוביהם / לצורת לפניהם.

ויהי לו בביתו כלב / ובצדו כיכר לחם מושלך ובשר שמן וחלב. / ולא רצה לאכול ולא גילה עליהם שיניו / מדאגתו על מות אדוניו. / ויבוא התרנגול אשר בבית ויקח הלחם עם הבשר / ויאכל עם נשיו וכל טוב לא חסר. /

ויקם הכלב לקראתו כארי / ואמר לו: "אתה, הנבל האכזרי / מה גדולה פריצותך / ומה מעטה ענוותנותך! / אדוניך כפשע בינו ובין המוות, ואתה אוכל ושמח בקרב אוהליו / ולא תדאג עליו."

אמר התרנגול: "אם אדוניך הוא פתי וסכל / מה יש בידי לעשות ומה זה אוכל? / הלא אנוכי יש לי עשר נשים אמשול בהן כחפצי ותאותי, / אין אחת מהן שתמרה את פי ומצותי. / ואדוניך אין לו אלא אחת / ולא יוכל למשול בה ולכבוש אותה וליסרה כמשפט!" /

ויפתח התרנגול את פיו ויקרא:

          "‏נלכד ביד רשת ביד אשת – היש

          רעה כאשה מושלה על גבר?

          הט אזנך ושמע לקול מוסר ודע

          ולמד תבונות מקריאת גבר!" [תרנגול]

אמר הכלב: "ואיך יעשה?"

אמר התרנגול: "אילו היה לוקח עץ עבה / ויכה אותה מכה רבה / אני אהיה לו ערב נאמן / שהיא תחלה פניו שלא יגיד לה כל דבר בכל עת וזמן."

וישמע האיש ויעש כן ויינצל.

(א, קיט-קכא). בן-המלך והנזיר, סי' כד, 73-71. נ"א: דבר דבור, סי' יא, 104-102. – גינצברג ו, 288-287 (34). ש"א, 108 (26). – ב" י ג, 109-105 (= סי' 20).