נדיב אחד נכנס אל אחד מהמלכים. אמר לו המלך: "הגידה לי קצת מנדיבותיך."

אמר לו הנדיב: "טוב שתשמע ההגדה מזולתי, ממה שתשמענה ממני."

אמר לו המלך: "גוזר אני עליך שתאמר."

אמר לו: "מעולם לא ישב עמי אדם ופשטתי רגלי לפניו."

אמר לו: "ולמה?"

אמר לו: "כדי שלא יראה, שיש לי עליו מעלה ויתרון וחסד, ואפילו אם יש לי עליו מעלה ויתרון וחסד. ולא הרע לי אדם מעולם וגמלתיו רע."

אמר לו: "ולמה?"

אמר לו: "מפני שאם היה אדם חשוב ראוי לו והדין עלי למחול לאדם חשוב; ואם היה נבל לא אחלל עצמי שידברו בי הנבלים. ולא שאל ממני אדם דבר, שלא מילאתי שאלתו, וראיתי שחילול פניו תמורת מה שנתתי לו, אפילו אם הייתי יוצא מכל קנייני."

אמר לו המלך: "יאות לך שתהיה אדון בעמך ובזולתם."

(ו, פ). מבחר הפנינים, 25. ב"י ד, 250-249, 287.