אמרו, כי באו אנשים נכרים ונכבדים מארץ רחוקה אל עיר אחת. ויראם המלך ויקראם ללחם. ובעוד שהיו אוכלים מטעמיהם, ראה המלך שערה תלויה בלחם אחד מהם, ויאמר לו: "אהה, האיש הנכרי, השלך מפיך לחמך, כי שערה אחת צמחה בו."

ויחר אף האכסנאי ויאמר לו: "כל כך תעמיק להביט באכילה ותרע עיניך עליה, עד אשר תראה מהמרחק הרב הזה בהיכנס שערה אחת בפי. אל ירחם האל כל העומדים לפניך / והיו באוכלי שולחנך."

וילך לדרכו בחימה / ויישאר המלך בבושת וכלימה.

(ו, עט). בן-המלך והנזיר, סי' ל, 85-84. ב"י ד, 246, 287 (6).