היה בחצר מלך אחד גדול שר גדול בין שריו ועבדיו. והשר ההוא איש מתואר בתיאורי השרים ומתוכן בתכונת הפרישות, נסמן בסימני הגבורה ובעל מידות אנושיות הגונות, כלומר בנדיבות ובענווה מסולסלת, ראוי במיני הראיון, איש אשר כוח בו לעמוד בהיכל המלך. אמנם לא הגיע עדיין לנקודת הנסיון, כלומר שנמצא במקום ובזמן שבאו עליו מניאים אותו מכוחותיו וטכסיסיו אלה ומעוררים אותו אל ההפך בעניין שיכיר את עצמו וערכו באמת בפועל וייוודע גם לזולתו. רק הוא עומד נשאר על זה המעמד ועל זו החזקה.

והנה למלך הגדול הזה היתה מדינה אחת במלכותו, שהיא מדינה סוררת ואנשים עזים רגילי המרדים, אנשי דמים ומרמה, ונראה למלך וליועציו, שאותה המדינה צריכה שימשול עליה מושל עז, חכם לב ואמיץ כוח ובעל מידות – ובזה אפשר שיבואו בעול מלכותו. ונראה לו עוד, שאותו השר הנזכר ראוי לאותה הממשלה עם הימצא בו בנגלה מעלת הכוחות הצריכים להנהגת אותה המדינה. ובכן שלחו אותו למושל עליהם.

והוא המאושר הלך שם והחל לשים לב על מידות אנשי המדינה, עד שעמד עליהם והכיר כולם. והיה מתחיל עמהם בניחותא מעט מעט בזהירות גדולה ומעתיקם מטבעיהם הרעים מדריגה אחר מדריגה, כדי שלא ייבהלו ולא יחרדו מפני העתקה ושינוי פתאום וימרדו בו ולא יוכל להם. אבל התחכם למוטט רגליהם מעט מעט בלי שירגישו בהתמוטטות. כן עשה זמן רב, עד שהשתגב בכוח המלך ששלח שם צבא ופרשים; ועם זה ועם מה שגבר לבו הטוב מטוב כוחותיו ומבחר טכסיסיו, הביאם בעול המלך ושמם בכלל שאר נושאי אימיו והשיבם מן הכוח והעזות אל הנחת והענווה ומן המרי אל העבודה ומן השקרות והמדומה אל דרכי האמת והצדק ומשל עליהם ממשל רב בכוחו וחכמתו, עד שקנה את אנשי המדינה הזאת למלך. והנה הגיע שם זה המאושר אל נקודת הנסיון בכוחותיו וטכסיסיו במצאו שם לנגדו מניאים ומסרבים והוא עם כל זה עמד שלם בכוחותיו והוסיף לעצמו שם אומץ ושלימות גדולה ורק עתה הוא שלם בשלימות בחונה בפועל.

לאחר זמן שלח אליו המלך שישוב לחצרו ושב אל המלך.

עתה אשאלך: המן הראוי, שיעמיד המלך את זה השר רק במעלת מדריגתו הראשונה בלי תוספת? או ראוי שיוסיף לו וירים את כסאו מעל כסאות שאר השרים. שאם יעמידנו המלך אך על מעמדו הראשון, זה יהיה חסרון גדול בחוק המלך ובצדקתו.

כן העניין לגמרי בנפש הניתנה באנוש מאת השם יתברך. כל עוד היתה למעלה במדריגתה היא היתה במעמד נכבד בטוח בלי שום מניעה. והשם שלחה בגוף האנושי למען הנהיגו ולמשול עליו, אותו גוף שהוא סיבת כל התהפוכות והתשוקות הבהמיות והתאוות הרעות והעזות והמרי – והיא העיר או המדינה, הסוררת. והיה מחויב ממרוצת הטכסיס הטבעי האנושי, שיהיה זה הדיבוק שנדבק לגוף יוצא רק לפועל רע, נוטה אל התכונות הרעות. והיא הנפש המאושרת לא כך עשתה, אלא הכריחה את מרוצת אותו הטכסיס הרע, ועשתה חיִל בכוח השכל להתחזק בעבודת השם יתברך. ולא די שנשמרה מהפסד, אלא עוד הוסיפה אומץ ועמדה ומשלה על הגוף, שהוא המדינה או העיר הסוררת, עד שהביאה אותו בעול מלכה.

עתה אשאלך עוד: האם מן הראוי הוא, שאחרי היפרדה מן הגוף ועלייתה בית יי, שתישאר אך במדריגה הראשונה, שעמדה אז טרם עלו בידה כל אלה הטובות וההצלחות?! חלילה לאל מזה, כי זה יהיה עוול גדול בחוק הטוב והמיטיב.

(ו, ע-עא). תגמולי הנפש, 24-23. ב"י ד, 196-195, 284.