תנו רבנן: ‏מעשה בשלושה בני אדם שהיו מהלכים בדרך בערב שבת וקדש עליהם היום. אמרו זה זה: "בואו ונטמין ממון שלנו במקום אחד."

הלכו והטמינו הממון במקום אחד. כיון שהיה בחצי הלילה, עמד אחד מהם ונטל את הממון והטמינו במקום אחר. במוצאי שבת ביקשו לילך לדרכם. הלכו לאותו המקום שהטמינו בו ולא מצאו כלום.

זה אומר: "אתה גנבתו!" וזה אומר: "‏אתה גנבתו."

הלכו לפני שלמה וסידרו לפניו כל דבריהם.

‏כיון ששמע שלמה את דבריהם, היה דואג ואומר: אם אין אני דן ביניהם ואוציא הממון, עכשיו יאמרו כל העולם נסתלקה חכמה ממני. מה עשה? ישב וחקר בחכמתו ובבינתו להחזיר להם תשובה ללכוד אותם בדברים, אמר להם: "לכו ובואו למחר."

‏כיון שחזרו אצלו, התחיל לספר עמהם. אמר להם: "אתם בעלי סחורה והולכין ובאין למקומות רחוקים, וחכמה ובינה יש עמכם. מלך של רומיים שלח אלי לחקרני בדבר שאירע בעירו, ומבקש אני מכם שתשמעו אותו. אפשר שבא לידכם כמותו ותגידו לי."

אמרו לו: "אמור."

אמר להם: "תינוק ותינוקת שהיו דרין בעיר אחת ואהבו זה את זה. אמר לה תינוק לתינוקת: 'הישבעי לי, שאם אירסתיך, מוטב, ואם לאו – כל אדם שיארס אותך אל תשמעי לו אלא ברשותי'. נשבעה לו כך. לימים נתארסה התינוקת לאחר, כיון שביקש להיכנס אליה, אמרה לו: 'בשבועה, איני שומעת לך, עד שנלך אצל פלוני וניטול רשות, שכך נשבעתי לו'. מה עשה בעלה? נטל עמו כסף וזהב ובגדים לרצות בהם את האיש והלך עם הנערה ליטול ממנו רשות. כיון שבאו אצלו, אמרה לו: 'הריני עומדת בשבועתי שנשבעתי לך, אלא אם תרצה, הרי לך כסף וזהב ופטרני לבעלי'. אמר לה: 'הואיל ועמדת בשבועתך, כבר פטרתיך בלא כסף ובלא זהב ובלא כלום, והרי את מותרת לבעלך. לכי ושמחי בחלקך!' – וכשהם מהלכים בדרך, פגע בהם זקן לסטים אחד ונפל עליהם ונטל כל ממונם, ואותה הנערה אמרה לו: 'עשה עמי חסד וטול לעצמך כל כסף וזהב שלי ואל תגע בי, ושלחני ואלך לעצמי עם בעלי'. וסיפרה לו כל דבריה ואמרה: 'מה ההוא, שהוא בחור ועומד על פרקו, כבש יצרו ולא נגע בי, אתה זקן על אחת כמה וכמה'. כיון ששמע אותו זקן כך, נשא קל וחומר בעצמו ופטרה והחזיר לה כל תכשיטיה וכל כסף וזהב שנטל ממנה, והלכו לשלום."

ואמר המלך: "ועכשיו שלח אלי מלך של רומיים לפרש לו, איזה מהם משובח. אבל יחקור כל אחד מכם בחכמתו, איזה משובח מכולם?"

פתח ראשון ואמר: "משבח אני את הנערה שעמדה בשבועתה.

פתח השני ואמר: "משבח אני את הבחור שכבש יצרו ולא נגע בה."

פתח השלישי ואמר: "לא על הנערה ולא על הבחור אני תמה, שהנערה עמדה בשבועתה, ועוד שאין דעת אשה להיזקק לכמה בני אדם. ואף הבחור מה איכפת לו שלא לכבוש את יצרו – אם היום אם למחר, היום שלא היתה ראויה לו ועתידה להיזקק לו. אלא על הזקן אני תמה: אם יצרו כבש והנערה עזב – ממון למה החזיר? ולפי שעשה דבר זה, משבח אני את הזקן יותר מכולם."

כיון ששמע שלמה את דבריו, אמר לו: "רשע! ומה ממון שלא ראית חמדתו והרהרת בלבך – ממון שבא לידך על אחת כמה וכמה!"

מיד כפתו ונגדו [הכהו, הלקהו] והודה לפניו והחזיר הממון לבעליו.

לכך נאמר: 'כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט' [מלכים א' ג, כח].

(א, קטז-קיז). גסטר, סי' קיא-קיג; בית-המדרש א, 87-86; ס' המעשיות (בגדד), סי' מו, 31-30; עושה פלא א, 20. השווה שער המלך, 13-12; מעשה-בוך, סי' 323. – גינצברג ו, 286 (30). ש"א, 109-108 (27). – ב"י ג, 100-97 (= סי' 18).