אמרו, כי היה סוחר בעל ממון רב ועושר גדול אשר לא ייספר, / וילך בסחורתו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, / עד שבא בעיר אחת בתוך הבאים. / וישמעו עליו שני אנשים חברים רמאים / ויאמרו איש אל רעהו: לכה נא ונתחברה עמו באהלו / הבה נתחכמה לו / אולי נוכל לרמותו ולגנוב את לבבו / ונקח כספו וזהבו. / ויקחו בידם כלי-כסף וכלי-זהב, נופך, ספיר ויהלום / וילכו עד אוהל הסוחר ויקראו לו לשלום; / ויתחברו עמו וישימו הכסף בידו ובחיקו / ויאכלו יחדיו וישתו ויצא איש לדרכו ולעסקו.

ויאמר הרמאי האחד בלבו: / למה אניח אני וחברי חלק בבית הזה ובכל אשר בו? / טוב לי לטמון לשניהם פחד ופחת ופח / גם את הכל אקח. / וימהר לעשות מטעמים, כאשר אהב חברו, מילא אותם מר-דרור ובשמים / וישם בהם סמים. / וישא את האוכל בשמחה ובששון / כי אמר: יבוא חברי ויאכל ויקרהו אסון! / וכאשר חשב הוא ברוע מעלליו / כן חשב חברו עליו / ויעש ככל אשר עשה, / כי ללכת בדרכי מרמותיו ניסה. / לא נפל דבר אחד מכל דברו / והכין כמטעמים אשר הכין חברו. / ויבוא האוהלה וימצא זבח חברו ותבשילו / על המקום אשר הכין לו. / ויטעם ממנו מעט וילך לדרכו בנפש אומללה / וימת בכוח האכילה. / וישב החבר הראשון / וימצא תבשיל חברו מזומן ונכון / וישם לפניו לאכול, הרחיב פיהו / ולא ידע, כי בנפשו הוא. / אחרי כן יצא לבקש חברו והסוחר / להאכילם ולהמיתם מהר; / ובהגיעו אל המקום אשר מת חברו וימת גם הוא שם חדל ונבזה / וכמות זה כן מות זה.

והסוחר מרוב מוסרו ואמונתו / באהבתו וחמלתו / המתין אותם לאכול / עד אשר להתאפק עוד לא יכול / ויצא לבקשם וימצאם מתים / באחד המקומות או באחד הפחתים. / ובראותו עניינם הכה אותו לבבו / ויבוקש הדבר ויימצא, כי ביקשו לשלוח יד בו; / וישב חמסם על ראשם / ויינצל הסוחר ויישאר לו כל קנינם ורכושם.

זאת נחלת בעלי החמס והעוולה עד עולם / וזה חלקם מכל עמלם.

(ו, לט-מ). בן המלך והנזיר, סי' כז, 78-77. ב"י ד, 43-41, 276.