נוסח שלישי

מעשה בשלמה המלך עליו השלום, אשר היה שט בכל יום לרקיע, לשמוע סודות מפי עזא ועזאל, ולא היה לו פחד ואימה, וכל צבא מעלה היי כורעים ומשתחווים לפני הקדוש ברוך הוא והיו משבחים אותו שהעמיד מלך כזה בישראל, והיו ממלאים לו כל רצונו, והיה מולך על העליונים והתחתונים, וגזר והביאו אבנים וצרכי בניין לבית המקדש. וכשביקש השמיר, היה מביאו לאשמדאי מלך השדים בשלשלאות של ברזל וטבעת שהיה חקוק עליה שם המפורש, והיה תפוס אצלו ימים רבים אפילי אחר בנין בית המקדש.

‏וכשגרם החטא, ביקש ממני אשמדאי שיתיר אותו והוא יגלה לו סוד אחד שהוא עניין גדול ונורא. והתירו. ושאל ממנו שיתן לו טבעתו שהיה חקוק בה שם המפורש. והוא האמינו כי היתה סיבה מאת יי לשלם לו כפעלו שעבר על שלושה לאוין [ ‏על 'לא ירבה לו נשים' ו'לא ירבה לו סוסים' ו'כסף וזהב לא ירבה לו מאד' (דברים יז), ונכשל בכולן (מלכים א, פרקים י-יא)], שילך שלוש שנים בגלות. וכשלקח הטבעת, השליכה לים, ובא דג אחד ובלע אותה. אז השליכו ארבע מאות פרסאות בארץ העמים וגירשו מעל מלכותו ואיבד כל תפארתו. ועמד בזה הצער שלוש שנים.

ובסוף הזמן הזה של שלוש שנים רצה הקדוש ברוך הוא לרחם עליו למען דוד עבדו ולמען הצדקת נעמה בת מלך עמון, שיתחבר אליה ויביאנה עמו לארץ ישראל ויצא ממני משיח בן דוד. הביאו הקדוש ברוך הוא לארץ עמון ובא לעיר המלוכה אשר שְׁמָהּ מִשְׁכְּמַם, והיה עומד ברחוב העיר מִשְׁכְּמַם, ומלצר המלך שר הטבחים שעושה ומבשל מאכל המלך בא לקחת מה שצריך לעשות למלאכתו ומצא את שלמה עומד שם ולקח אותו באנגריא [עבודת כפייה] שהוליך מה שלקח. והוליכיהו לבית התבשיל וראה מה שהוא עושה, ואמר שלמה, שיעמוד עמו וישרתהו ואינו רוצה אלא המאכל בלבד. ונתרצה לו וישב עמו וישרתהו ויעזרהו.

אחר איזה ימים אמר לו, שיבשל למלך מאכלים כמנהגו, כמו שהוא היה אוּמן גדול באלה המאכלים. ונתרצה לו המלצר, ושלמה עשה ובישל מעדני המלך.

וכשאכל המלך אותם המטעמים שהביאם המלצר וטעם אותם התבשילים, שאל המלך למלצר: "מי בישל אלו המאכלים? שעד עתה לא הבאת לי כהם."

וסיפר לו כל המאורע שאותו האדם בישלם. וציוה לעבדיו שיקראו אותו.

ובא לפני המלך ושאל לו: "אם רוצה אתה להיות לי מלצר?"

ואמר לו: "הן."

ושלח את המלצר מלפניו ושם אותו במקומו לבשל לו כל מאכליו.

‏ויהי אחר הדברים האלה, ראתה אותו בת מלך עמון ושמה נעמה ואמרה לאמה, שרצונה לקחת את האיש הזה המלצר לבעל.

ואמה גערה בה ואמרה לה: "יש במלכות אביך שרים רבים ונכבדים, שתקחי אחד מהם הטוב בעיניך."

ואמרה: "אינני רוצה אלא זה המלצר."

והפצירה בה הרבה ולא הועיל, שאמרה: "‏על כל פנים אין רצוני באיש אחר אלא בזה."

עד שהוכרחה אמה לגלות העניין לבעלה המלך שרצון בתו היא ליקח את המלצר לאיש.

וכששמע זה הדבר, חרה לו עד מאד ורצה להרוג את שניהם, ‏אבל לא היה רצונו של הקדוש ברוך הוא, ונעשה להם נס שנכמרו רחמי המלך עליהם ולא רצה לשפוך דם נקי וקרא לאחד מעבדיו וציוהו, שיוליך אותם למדבר שמם ושם ימותו מאליהם. והסריס עשה כאשר ציוהו המלך והניחם במדבר והלך לדרכו אל המלך לשרתו כבראשונה. ‏והם הלכו משם למצוא אוכל להחיות נפשם ובאו לעיר אחת שהיתה על שפת הים. והוא הלך לבקש אוכל לנפשם ומצא דייגים מוכרים דגים וקנה אחד מהם והביא את הדג הזה לאשתו שתבשל אותו. וכשפתחה אותו הדג, מצאה הטבעת בתוכו, שחקוק עליה שם המפורש, ונתנה את הטבעת הזאת לבעלה. ותכף הכיר את הטבעת הזאת ושם אותה באצבעו, ותכף שב רוחו אליו ודעתו נתיישבה עליו ועלה לירושלים וגירש את אשמדאי וישב על כסא מלכותו וישם כתר מלכות בראשו.

ואחר כך שלח לקרוא לאביה שהוא מלך בני עמון ואמר לו: "‏למה הרגת שתי נפשות בלי רשות ופחד?"

ואמר: "חס ושלום, שלא הרגתים אלא גירשתים למדבר שמם ולא ידעתי מה נעשה להם."

אמר שלמה המלך עליו השלום לו: "ואם תראה אותם, תוכל להכיר אותם? דע שאני המלצר ובתך אשתי!"

ושלח לקראתה, ובאה ונשקה ידיו. והוא שמח שמחה גדולה והלך לו אל ארצו.

(א, קו-קז). בית-המדרש ב, 87-86; אוצר המדרשים ב, 530. - נ"א: מעשה ה', 21-19; סיפורי אנשי שם י', 7-5. גסטר, סי' 404. גינצברג ו, 301-300 (91). ב"י ג, 55-54. צפונות, קט.