מעשה בחסיד אחה שהיה רגיל ליתן צדקה. והיה עושה טובות הרבה וגמילות חסדים עם בעלי-תורה וכל אדם. והיתה אשתו צרת-עין. והיו לו שלושה אוצרות: אחד של דינרי זהב ואחד של כספים ואחד של פרוטות. וכשבא אצל תלמידיו היה נותן להם מדינרי זהב, וליתומים ולאלמנות משל כספים, וליתומים שאינם הולכים ללמוד היה מפרנס בפרוטות. ואיך היה מפרנסם? כל אחד שהיו לו חמש נפשות בתוך ביתו, היה נותן לו חמישה דינרי זהב, דינר לכל אחד ואחד מהם. וכן היה רגיל לעשות בכל יום.

פעם אחת הלך למקום אחד ובאו אלמנות ויתומים וחכמים ולא מצאוהו שם. מה עשתה אשתו? נכנסה לבית האוצרות, כדי ליתן לחכמים דינרי זהב, ומצאה שם עקרבים. הלכה לאוצרות של כסף ומצאה שם נמלים – לאוצר של פרוטות ומצאה שם פרעושים. כיון שראתה כך, היתה מתביישת לצאת, והם יושבים בחוץ ומתעכבים.

עד שבא בעלה ומצאם כשהם עומדים. אמר להם: "רבותי, מה אתם עושים כאן? מפני מה לא נכנסתם לביתי?"

אמרו לו: "לא כך דרך-ארץ, שייכנסו בני-אדם בבית שאין בעל-הבית בתוכו."

נכנס הוא לביתו ומצא אשתו בוכה. ואמרה לו: "למה הנחתני בלא כסף?"

אמר לה: "והלא כל אוצרותי בידיך!"

אמרה לו: "לא מסרת לי אלא אוצרות של עקרבים, נמלים ופרעושים."

נכנס הוא ומילא חפניו דינרי זהב ונתן לחכמים ומילא חפניו כסף ונתן ליתומים ולאלמנות, והפרוטות ליתומים שאינם הולכים ללמוד.

לפיכך כתיב: 'אל תלחם את לחם רע עין' [מלי כג, ו]. אמר הקדוש ברוך הוא: 'טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל' [משלי כב, ט].

(ה, קלב-קלג). לוי, סי' ה; אוצר מדרשים, ב, 343-342, גסטר, סי' שו; מעשה-בוך (גסטר), סי' 196. הלר, 351 (5). ב"י ב, 186-184, 351. (=סי' 160). – צפונות קצה-קצו ("בעל האוצרות")