בעיר אחת היה רב נעלה, והוא היה עשיר גדול; ולו בת יחידה שהיתה יפה מאד ומושלמת בידיעות. והרב ואשתו זקנים. והיה להרב בן אחות, והיה עשיר ולומד בטוב ויפה תואר. פעם בשבת הרב ורעייתו לבדם, פתח הרב ואמר לה: "ראי, זקנים אנו לא נדע יום מותנו. מה נעשה לבתנו היחידה, למי נשיא אותה?"

אמרה האשה: "באמת, מתי יבוא הדבר?"

השיב הרב: ‏"התבוננתי ונתתי אל לבי, ניתן לה לאיש את בן אחותי, כי הוא עשיר ובעל מידות טובות."

אמרה האשה: "ניתן לה לאיש את בן אחי, גם הוא לומד בטוב."

השיב הרב ואמר: "אחשוב, שבן אחותי טוב יותר, כי הוא גם עשיר."

ויהי בבוקר, ויעש הרב סעודה. ויזמן אליה את ידידיו, אנשים יראי יי, ויקרא גם לשני הבחורים, וישמחו כולם. ויהי כי אכלו ושתו, ציוה הרב על הבחורים לעזוב את החדר, ויפנה אל ידידיו ויאמר: "הנה זקנים אנו באנו בימים וחפצים אנו להשיא את בתנו; אבל אני ורעייתי לא נוכל לבוא לעמק השווה, אני רוצה בבן אחותי והיא רוצה בבן אחיה. ועתה נמסור הדבר לכם, וככל אשר תאמרו עשה נעשה!"

ויתייעצו יחד ויאמרו: "שני הבחורים נעלים המה, וכל אחד ואחד ראוי שתינתן הנערה לו. ועל כן יצא אצלנו, שיינתן לכל אחד מהבחורים שתי מאות שקל ושישלחו את שניהם למרחקים, שיקנו בכסף סחורה; ומי אשר יקנה סחורה היותר טובה, לו תהיה הנערה לאשה."

ותמצא העצה חן בעיני הרב ואשתו מאד. ויתן להבחורים לכל אחד שתי מאות שקל, ויאמר להם: "הנני נותן לכל אחד שתי מאות שקל, והכינו עצמכם לדרך לקנות סחורה; ומי אשר ירכוש את הסחורה היותר טובה, לו תהיה בתי לאשה."

וילכו שניהם יחדיו לשלום וכל אחד חשב, שהוא ישיג את הנערה היפה.

ויבואו לעיר גדולה אחת, ששם יכלו לקנות סחורה הרבה. ‏ויקנה בן אחות הרב בכספו סחורה נעלה ומצוינה, ובן אחי הרבנית קנה בכספו אך אבנים טובות. ויהי בשובם בדרך, לנו בבית מלון אחד. והיו שם לצים וגנבים, ויחקרו מהבאים את אשר עמהם. ויהי כאשר שכבו הבחורים לישון באו הגנבים בחצי הלילה בחדרם, פתחו את שקיהם ולקחו את כל האבנים הטובות, ומהסחורה לקחו אך מעט. ויהי כי השכימו הבחורים בבוקר וידעו מה נעשה להם, ויצטער הבחור בעל האבנים הטובות, כי מאומה אין עוד בידו; והבחור השני לא הצטער כמוהו.

ויאמר בעל הסחורה אל רעהו: "התשוב עמי לעירנו?"

ויען ויאמר: "לא אלך עמך."

נסע הבחור עם שארית הסחורה אשר בידו לביתו לבדו. ויהי כי שב העירה, שאלו אותו: "איה רעך?"

ויאמר: "לא ידעתי, כי הוא הלך בדרך אחרת."

ויאמרו אליו: "אם הבחור השני לא יבוא למועד, תינתן לך הנערה לאשה."

ותצטער הרבנית על קרובה; אבל בסתר לבבה חשבה: עוד חצי שנה לכלות המועד; אולי יעזור לי הקדוש ברוך הוא ויביאהו.

נשאיר לעת עתה את החתן והכלה ונספר על הבחור שאיבד את האבנים הטובות. ויהי כי הלך חברו מאתו, אמר: "לא אתיאש, אולי יזמין לי השם יתברך דבר יותר יפה מהאבנים הטובות."

וילך לדרכו ויבוא ליער גדול מאד. וילך בו שלושה ימים ושלושה לילות, עד כי כמעט מת מרעב, וילך הלאה וירא אילן עושה תפוחים יפים, ויקטוף אחד מהם ויאכלהו, ויהי כי אכל והנה הוא מצורע. ויתעצב מאד וילך במצוקת נפשו הלאה. וירא אילן אחר עושה תפוחים ויאמר: אוכל גם מהם, אולי אמות.

ויקטוף מהם ויאכל ויתרפא, ויהלל את השם יתברך. ויחזור לאחור ויקח מתפוחי הצרעת וישימם בשקו; וישב אל עץ פרי הרפואה ויקח גם מהם. וישם לדרך פעמיו ויאמר: הן הרבה למדתי פה; אולי יהיו לי הדברים לתועלת.

ויבוא אל עיר אחת, ויהי בבואו שמה ראה כי כל אנשיה עצובים. וישאלם לאמור: "מדוע תתעצבו?"

אמר לו אדם אחד מהם: "לנו מלך חסיד ונצטרע, ובאספו אליו הרבה רופאים ואינם יכולים להושיעהו."

ענה הבחור ואמר: "הובילו אותי אל המלך, ואני שם בטחוני ביי, כי אוכל לעזרו שיתרפא."

השיב האיש ואמר: "איני מאמין, כי אפשר להושיע למלך, אבל אם אתה רוצה לילך אליו, אובילך אצלו."

וילכו שניהם אל המלך. ויאמר האיש שיגידו למלך, כי אחד בא לרפאותו.

ויאמר המלך: "יבוא!"

ויבוא הבחור ויפול לרגלי המלך ויאמר: "שלום עליך אדוני המלך!"

וידבר המלך אליו, ופניו מכוסים: "היש לאל ידך להושיעני?"

ויען הבחור ואמר: "אם הוד מלכותו יעשה כדברי, אז מקווה אני להושיעו בעזרת השם."

ויאמר המלך אליו: "אם יעלה בידך לרפאותי, אזי חצי מלכותי אתן לך."

הלך הבחור לבית מרקחת ויחתוך מתפוח הצרעת חתיכה אחת וימשחה בנופת מכל עבר ויתנה למלך. ויהי כאשר אכל אותה נצטרע עוד יותר ממה שהיה.

קצף המלך ואמר: "הלא ידוע ידעתי, כי הרופא עוד ירע לעשות."

אמר הבחור: "אדוני המלך, עתה ייטב לו."

אחר זה הלך לבית המרקחת עוד פעם ויחתוך חתיכה מתפוח הרפואה וימשחה בנופת ויתנה למלך לאכול, ויהי כי אכלה נתרפא מיד ונתייפה ממה שהיה. וישמח המלך מאד וכל אנשי העיר שמחו אתו.

ויקרא המלך להבחור ויאמר לו, כהיותם לבדם: "רופא יקר, מה חפצך ויעש."

ויאמר לו הבחור: "הוד מלכות, לא אבקש דבר אחר ממך אך זה: הן שם במדינה עיר אחת ושמה כך וכך, שם יגורו אבי ואמי; ואם עליך טוב, תן לי אותה העיר במתנה."

ויתן לו המלך את העיר במתנה. ויהי כאשר חפץ הבחור ללכת, אמר לו המלך: "אני אשים אותך על העיר!"

ויתן לו ארבע מאות רוכבים וישם רביד זהב על צוארו ויתן לו הרבה כסף.

ויהי כי שמעו אנשי עיר מושבו, שאדוניה החדש יבוא, רכבו לקראתו ויקבלו אותו בכבוד גדול ויתנו לו הרבה כסף וזהב. ויאמרו גם היהודים לבוא בחצר השר לכבדהו בכלים יפים; וישלחו הקהל את הרב, מי שאמר להיות חותנו, אליו והמתנות בידו. וידבר הרב אליו נעימות ויאמר: "שר החסד, יהודי העיר מבקשים, שתקח מהם את המתנות המעטות ותהיה להם לחסות ולמחסה."

ויקח מידו את הכלים ויבטיחהו להיות להם לאדון של חסד.

וירא השר את אביו, והוא לבוש בגדים קרועים, ויאמר: "יהודים, התנהגו ביושר, החזיקו באמונתכם הישנה ובמנהגיכם; ואת המתנה, שנתתם לי, תנו לאותו האיש, כי אראה את מחסורו" – וירא להם את אביו הזקן. "אך דבר אחד אבקש מכם: ‏והיה כי תחוגו אצלכם חג נישואין, תודיעוני."

ויען הרב ויאמר: "בשבוע הזה אני בעצמי עושה נישואין, ואודיע להוד חסדו."

ויאמר השר אליו: "קרא נא גם אותי."

ויקח הרב רשות ממנו ויברכהו בחיים ארוכים. וילך לביתו שמח, כי הזמין להם הקדוש ברוך הוא שר כזה, ויכן את עצמו לברכתו. אבל אבי הבחור הנאבד, שהוא היה השר, הצטער, כי לא ידע על אודות בנו איהו.

ויהי כי בא יום הברכה, קראו להשר וישאלוהו לאמור, אם יבוא.

ענה ואמר, כי ימתינו לו מעט ובוא יבוא.

ויכינו בשביל השר מקום יפה לשבת עליו. ויבוא השר אל הברכה בבגדים מוזהבים ורביד זהב על צוארו, וישב על מקומו שהכינו לו על יד החופה. ויהי כי אמרו לסדר הקידושין, אמר השר: "חכו מעט, דבר אחד לי לדבר. ויאמר: הכלה היא מיועדתי, כי אבי הוא הבחור השני, שנסעתי עם שתי מאות השקלים בכיסי; ועתה תראו נא, למי משנינו עלו ביותר."

ויספר להם את דבר התפוחים וכל אשר עבר עליו.

כה אנוס היה החתן לילך מזה בחרפה, והשר עמד במקומו ויקדש את הכלה בשמחה. מי היה אז שמח יותר מאביו ואמו העניים; ומי היה אז עצוב מהחתן הראשון. והוא השר החתן ובניו ובני בניו משלו על העיר בשמחה.

(ה, נט-סב). סיפור יודי: מעשה בוך, 74-72. נ"א: לוי, סי' י, 76-60; אוצר מדרשים, ב, 350-349. ראה הציונים לסיפור הקודם, מס' תרכח.