מעשה ברב אחד שהיה לו בן יחיד חכם, בחור חמד. ויהי מימים, ויעל על לבו של הבן ויאמר לאביו, שרצונו לילך למקומות אחרים, כדי ללמוד שם מבני אדם יותר יקרים ולהוסיף חכמה ודעת ולהכיר מנהגי העולם ודרך ארץ. ויפצר בו מאד, עד שנתרצה אביו לעשות רצונו לשלחו אל אחת הערים. וגמר האב בדעתו לשלחו לעיר תהילה קושטאנדינא, יכוננה עליון, אמן, עיר גדולה של חכמים וסופרים. והזמינו לו הוריו צידה לדרך ויצוו אותו ויאמרו לו: "לך לשלום! אך זאת חלותנו היא, שמקץ שנה אחת תשוב אלינו לחיים טובים ולשלום, יען אני ואמך זקנים, באים בימים, ועינינו לך תלויות לראות פניך הנעימים, ושתהיה מצוי אצלנו באחרית הימים."

ויחבקוהו וינשקוהו ויברכוהו. ויסע וילך בים דרכו, ארחות ימים.

ויבוא לעיר קושטאנדינא, יכוננה עליון. ותכף שאל על בית הרב יושב בסדר עליון. והלך אצלו לבית ישיבתו, וימצאהו לומד עם תלמידיו וכל בני חברתו. והקדים להם שלום איש לפי מהללו. וישב עמהם ללמוד ויראו אותו, כי חכמת אלהים בקרבו וידיו רב לו.

ויקר מקרה, שנתקשו בני הישיבה בעניין אחד ולא יכלו להבינו, עד שהגיע זמן הסעודה וכל אחד לדרכו פנה, לדרומו ולצפונו. והבחור הנזכר נשאר שם הוא לבדו, מעיין בתלמודו כדי להבין עמקו וסודו. ובעודו חוזר ושונה בתלמודו 'הפוך בה והפוך בה' להבין הדבר לאמיתו, נפלה עליו פתקה וירא והנה כתובים בה הבנת העניין וישובו על מתכונתו. ושמח לבו ויגל כבודו בחשבו, שמיי היתה לו ומן השמים זיכו לו. וכאשר חזרו החכמים, ענה ואמר להם: "הודו ליי כי טוב, שזכיתי שנפלה לי פתקה מן שמיא והודיעוני העניין בטוב."

והמה, כשמעם, שחקו עליו בידעם סוד הפתקה ומהיכן באה אליו. והבחור, בחשבו שמן השמים ריחמו עליו להוציאו ממצוקתו, ויהי כמו צער בנפשו, שאינם מאמינים לו והמה משחקים. אמר להם: "בחייכם, תגידו לי סוד הדבר והטעם שאינכם מאמינים לי, כי לא לחינם תעשו כך, אנשים ככם חכמים ונבונים."

ויפצר בם מאוד, עד שהוכרחו לגלות לו האמת, דברים נכונים. ויאמרו לו: תדע שבעליה זו שיש על גבי הישיבה, שם יושבת בת אחת של הרב חכמה גדולה וחכמת אלהים בקרבה; וזה דרכה, שבכל זמן שאנו מתקשים בהלכה, היא כותבת פתקה וזורקת אותה להאיר עינינו ולהעלות ארוכה.

וכשמוע הבחור הנזכר את דבריהם, תמה על השמועה ויאמר בלבו: הנמצאה אשה חכמה כזאת דנהירין לה שבילי דנהרדעא. וייעצוהו רעיוניו לדבר על אודות האשה. וידבר אליהם לאמור להרב אבי הנערה, שיתננה לו לאשה.

ויענו לו: "כלך לדרך אחרת ואל תדבר בזה העניין, שזה הדבר הוא מן הנמנע לך."

והבחור לשמע אוזן על חכמתה נכנסה בלבו אהבתה. ותמיד היה חוזר ומתחנן אליהם, שידברו עם הרב על זה; ואם לא ירצו, לפחות יגלו לו טעמו של דבר.

אמרו לו: "אל תרבה להפציר בנו, יען שאינה ראויה לך, ויי יזמין לך טובה הימנה שתהיה מזלך."

חזר ואמר להם: "תאמרו לי, מה מום יש בה."

אמרו לו: "אין אנו יכולים לגלות ולהוציא דיבה."

אמר להם: "אף על פי כן, תהיה כמו שתהיה, אני רוצה ליקח אותה! שנפשי חשקה בה מפני חכמתה."

וכל כך הפציר בהם, עד שהוכרחו לדבר על זה עם הרב אבי הנערה. ויספרו לו כל העניין ושהבחור דבקה נפשו בנערה; ואף על פי שאמרנו לו, שאינה ראויה להינשא, עם כל זה הוא סבור וקביל בלב שלם את כל חסרון המעשה.

ואביה כמו צער בנפשו להשיא את בתו שלא לגלות מומה ותכסנו כלימתו; אבל בשמעו גודל אהבת הבחור לבתו, השליך על יי יהבו והודה לדבריהם על כרחו, שלא בטובתו. ויאמר לתתה לו וישמח הבחור על שעלתה בגורלו.

ובת הרב שמעה וידעה את כל אשר נעשה, והזמינה עצמה ותטהר בקדושה. וקבעה ימים מועטים לעשות החופה. ובהגיע תור הנערה, עשו החופה במעמד מניין אנשים, בלי הרבות בקול ששון וקול שמחה, יען לב אביה ואמה מלא יגון ואנחה. וכשבאה הכלה לבית החתונה, כיסתה פניה במסווה גדול שכיסה רוב גופה, והחתן חשב, שזה מנהג המדינה, וקידש אותה כדת משה וישראל; וקראו הכתובה בכל תנאיה כדת יקותיאל [משה רבנו].

ויהי בלילה קודם שנכנס החתן לחדרה, עמדה הכלה והתפללה תפילתה בדמעות שליש לפני יי אל נורא, שיי יראה בעניה ומרודה, ויתננה לחן ולחסד ולרחמים בעיני חתנה חמודה: ‏שישמע אליה לקיים מצות עונה אתיא פקידה פקידה [כלומר שבאה אחר שבדקה עצמה ונמצאה טהורה], ‏ולבל יתרחק ממנה, בראותו את פניה, להניחה שכולה וגלמודה. וכאשר נכנס החתן אצל הכלה והרים את ידו להסיר מעל פניה המסווה, וירא, והנה פניה כצורת בהמה... ויחרד האיש ויילפת ושב לאחוריו הרחק כמטחווי קשת.

ותען הכלה ותאמר לו: "בבקשה ממך, אל תבוא בדמים, יען מאת יי היתה זאת ויי שלחך אלי; ובפרט שהכל היה ברצונך, שכבר אמרו לך שלא הייתי ראויה לך, ואתה הפצרת באבי וסברת וקיבלת ליקח אותי כמו שבראני יוצרי, שוכן מרום. ואם תעזבני, והיו עליך דמים. ובכן אבקש ממך שתחוס ותרחם עלי ותקיים מצותך; ואחר כך אם תרצה להניחני ולהתרחק ממני, איני מכריחתך, ותעשה כרצונך. אבל הפעם אתה מוכרח לבטל רצונך ולכוף את יצרך לקיים מצותך!"

וכל כך הרבתה בבכיה ובתחנונים, עד שנכמרו רחמיו עליה, ויקרב אצלה ויבוא אליה.

וכשבא ללכת ולפרוש ממנה, החזיקה בו ותאמר לו: "שאלה אחת קטנה אני שואלת ממך, צריך שתעשנה. עתה שאתה רוצה להיפרד ממני ולילך לחיים טובים ולשלום לדרכך, לפחות תתן לי בידי אות וזכרון מידך למען יהיה לי לעדות יי נאמנה, שאם אישאר מעוברת, הוא ממך."

אמר לה: "מה אתן לך?"

ותאמר לו: "‏חותמך וטליתך וספר תפילתך."

ויתן לה, ויקם וילך אל ארצו, כי לא נשאר לו עוד לב להתעכב באותו מחוז. וחזר לעירו אצל אביו ואמו, ולא סיפר להם מאומה מכל אשר עבר על ראשו, שחרפה היא לו, והשומעים ילעיגו לו. וכעבור זמן מה, נשא אשה אחרת. ואותה כלה נשארה עזובה ועצובת רוח.

ויהי כמשלוש חדשים אחרי היפרדו מהכלה, הכירה בעצמה, שיי פקד אותה והיא מעוברת. ותגד לאביה ולאמה והיא מתבוששת ברב בושה וכלימה, כדרך כל כבוּדה בת מלך פנימה. והם שמחו לדבריה שמחה רבה, וינחמו אותה וידברו על לבה. וימלאו ימיה ללדת, ותלד בן. ותרא אותו כי טוב הוא ונחמד למראה, ותחבקהו ותנשקהו. ותכרוך אותו בבגדה ותלך אל פתח הבית ותניחהו. והיה מר לה, כי נידחה קראו לה, כי היא יושבת בביתה המיוחד לה, ואין שום אדם ואפילו אביה ואמה נכנסים אצלה, שאין להם לב לראותה מעת לידתה; והיא נתגדלה על ידי מינקת זרה משרתת.

וכשמעם קול בכיית הילד ונאקתו, יצאו אליו ויקחו אותו. ‏ויראו אותו יפה תואר ויפה מראה, ופניו מאירים מזיו שכינתו, וישמחו בו עד מאד. ויאמרו: "גדול יי ומהולל מאד, אשר לא עזב חסדו מעמנו להשאיר לנו שארית; וזה יהיה לנו למשיב נפש באחריתנו!"

ויקחו לו מינקת ותניקהו. ויהי יי את הנער ויגדל. וישכרו לו מלמד ללמדו תורה. והנער חריף ופיקח ובימים מועטים למד האותיות והנקודות והגיע למקרא; וכן היה הולך וגדל ומוסיף יום יום עד שהגיע לגמרא. וכשהגיע הנער להיות בן שלוש עשרה שנים שנכנס למניין, כבר הגיע לקרוא פוסקים ושאלות ותשובות ונעשה כמעיין; והיה לומד עם בני הישיבה, מקשה ומתרץ קושיות דאביי ורבא.

והיה ביום ההוא שהיו מתוכחים הבחור הנזכר עם בחור אחד בן גילו, שהיה מתקנא בו והוא שונא לו, ויען ויאמר לו: "בן בלא אב ואם, שתוק ואל תתגאה עלי, שאתה לא תוכל להתגדל ולשוות לי!"

וכשמוע הנער את דבריו, שתק ולא השיב על בזיונו. וחרה לו מאד ויקם וילך לביתו אצל זקנו, שאותו היה מכיר במקום אב ולזקנתו במקום אמו; ויאמר להם: "גדל צערי היום, אם אמרתי אספרה כמו. צער בנפשי, כי לא אוכל שאת לשמוע בזיוני ולא אוכל לענות כסיל כאולתו, באמרו אלי, כי אין לי אב ואם, ואני מתגדל ומתנשא בכם לאב ולאם; ובכן צריך שתודיעוני האמת לאמיתה."

ויענו ויאמרו לו: "אל תחוש לדברי הנער, מנוער מדעתו, ומקנאתו בך העז פניו וגילה חרפתו; כי אנחנו אביך ואמך, ואל תחוש ביחוסך."

והנער לא האמין לדבריהם, כראותו אותם זקנים, הלבינו שערותיהם, ובחשבו שלא ייתכן שהבחור ההוא יעז פניו לומר דבר כזה להטיל מום בקדושים בהיותו מַזֶּה בן מַזֶּה [ראה תלמוד בבלי, ברכות כח, ע"א. (י.פ.)]; ובודאי שלא על חינם מלאו לבו לדבר הזה. ועל כן בכל יום ויום היה מפציר בהם הרבה, כי אש תוקד בקרבו לא תכבה עד שהוכרחו לומר לו, מה זה ועל מה זה. ויאמרו לו: הנה אמך נמצאת בבית הזה! ולא איחר הנער ליכנס לביתה, ודפק ונכנס בלי ידיעתה. וכיון שהיא לא ידעה את כניסתו, לא נזדרזה לכסות פניה לפני ביאתו. ונכנס ומצאה מגולה, וגדל צערה שראה בניוולה, ותכף מיהרה לכסות פניה, ותשם את המסווה על פניה. ויען הנער ויאמר לה: "אמי, למה תבושי ותיכלמי? מה-תשתוחחי ומה-תהמי? שאני בנך יוצא ירכך, ורצוני לראות את פניך; ותהיי כמו שתהיי במראך, אני אוהב אותך וחייב בכבודך!"

ויגש אליה והסיר את המסווה מעל פניה, ויחבקה וינשקה; ונהרי נחלי דמעה נוזלים מעיניה; והיא נפלה על צואריו ותחבקהו ותנשקהו, ונתנה הודאות לאל יתברך שזכתה לראות אותו ואת נווהו; שמיום לידתו לא ראתו עינה. ותגל האשה בפרי בטנה.

וראה הנער שולחן ערוך לפניה, מלא ספרים וכתיבות מחכמת רעיוניה. וישאל אותה ויאמר: "מי יבוא אליך פה לקרוא באלו הספרים?"

ותאמר לו: "בני, אין שום אדם נכנס אצלי, ואני במסתרים, נעלמה מעיני כל חי ומלראות מאורים; ומיום שהייתי שלמה בדעתי, והכרתי מומי מעת בריאתי, גדלה אנחתי ותרדנה דמעותי, והצדקתי דינו יתברך עלי, כאשר מוטל עלי; והשלכתי כל יהבי על תורתו, ותהי זאת נחמתי, שיי השפיע לי מחכמתו. ויומם ולילה זו היא מלאכתי, והיא שעמדה לי בעת צרתי לבלות בה ימי ושנותי. ואני גלמודה, ולא אחשוב בענייני ותענוגי דרך העולם בעסקי בתורה החמודה!"

וישמח הנער מאד ויאמר לאמו, כי הוא ילמד עמה לילה ויומו!

וכן היה, ישבו ללמוד האם עם בנה. וירא אותה והנה בקיאה בתלמוד ובפוסקים, בחכמה ובתבונה. ויאמר: "זאת נחלת שדי ממרומים; מעתה אין לי צורך לילך ללמוד משום חכם שבחכמים: שאמי גדולה חכמתה מכל האנשים השלמים!"

ועם כל זה הנער לא נחה דעתו, יען עדיין רוצה הוא לחקור דבר מראשיתו, ולידע מי הוא אביו ולהכיר הורתו ולידתו. וכאשר עברו כמה ימים במספר ירחים, ויאמר לאמו: "הלא שאלה אחת אני מבקש ממך, שתשיבני דברים נכוחים, שתודיעיני מי הוא אבי ואיה מקום כבודו, שזה כמה זמן שאני עמך ולא זכיתי לראות צורתו והודו."

ותען ותאמר לו: "בני, אל תשאלני עליו, נפשי ובר בטני! כי אם הזכרתני, עששה מכעס עיני."

אמר לה: "אף על פי כן אחלה פניך, שתמחלי לי ותעשי רצוני."

וכל כך הפציר בה בנועם חנו, עד שהוכרחה לעשות רצונו. והגידה לו כל העניין מראשו ועד אחריתו; והראתה לו כתובתה, וישמח הנער מאד בהכירו יחוסו ומשפחתו. ויאמר לה: "וכשנפרד ממך, לא הניח בידך דבר לזכרון?"

אמרה לו: "לקחתי ממנו חותמו וטליתו וספר תפילה שהיה בידו להיות לי לזכרון."

‏אמר לה: "טוב עשית בחכמתך, ואם כן עתה צריך אני לילך אליו לבקשו שיבוא אצלך."

אמרה לו: "בני, אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע; יען הוא רחוק, רחוק מי ימצאנו, וגם בודאי לא יאבה לשמוע."

אמר לה: "אף על פי כן אני צריך לילך אצלו להכירו!"

ויקם וילך אצל זקנו ויאמר לו: "אנא הזמן לי צידה לדרכי ודי מחסורי, שאני צריך לילך לעיר אבי ולבקשו, שנפשי קשורה בנפשו."

ויאמרו לו: "אנה תלך למקום רחוק, ואתה רך בשנים; וכיצד תרחיק נדודים ותניח אותנו זקנים? ולמה אתה צריך לו, שאין אתה חסר דבר, ואנחנו במקום אביך למלא כל משאלותיך, לא תחסר דבר!"

והוא לא הטה אוזן לדבריהם, באמרו, שהוא מוכרח לילך להכיר את אביו, ויחזור אליהם. עד שהוכרחו להזמין לו צרכו. ויקח בידו חותמו וספרו וטליתו של אביו ויקם וילך לדרכו.

ויי הצליח דרכו וינחהו במעגלי צדק אל מחוז חפצו, ויבוא לעיר אביו בבוקר בזמן התפילה. וישאל על בית הרב לילך שמה תחילה, להתפלל שם תפילתו, כי שמע שיש לו ישיבה בביתו – ולהתייעץ אחר כך עמו, יורנו איזה דרך ישכון אור לראות את אביו במקומו. ויתעטף בטליתו וספר תפילתו בידו. והרב עומד לנגדו.

וישא הרב עיניו וירא לזח הבחור פנים חדשות, מתפלל תפילתו בעשר קדושות. והסתכל בטליתו וירא והנה על ארבעת רבעיו רשום שם בנו יחידו. ונתן עיניו בספרו אשר בידו, וירא והנה גם שם כתוב שם בנו. ותמה על המראה ורעיונוהי יבהלונה בחשבו מה עניינו; ונפשו מתאנח ומשתוקקת לידע, כיצד באו אלו ליד זה הבחור מארץ רחוקה. וכשגמרו התפילה, קרא הרב להבחור בכבוד ותהילה, ויאמר לו: "‏ידידי, מאיזה מקום אתה, בני?"

אמר לו: "אדוני, מעיר גדולה של חכמים, קושטא שמה, אני."

אמר לו: "בחייך, תאמר לי מה שמך?"

אמר לו: "שלמה עבדך."

אמר לו: "והלא שם הכתוב בספרך ורשום בטליתך אינו זה?"

ויען ויאמר לו: "שם אדוני אבי הוא זה."

אמר לו: "ומר אביך היכן הוא?"

אמר לו: "לא ידעתי, ועל זה באתי לבקשו ולהתייעץ עמך היכן אמצאהו."

‏והרב משתאה לאמור: "מה הדבר הזה, ואיך יכול להיות, שבני העלים ממני כל זה?"

וכשחזר, שאלתי לו על ספרו וטליתו, ואמר לי, שנאבדו ממנו בחזירתו. והנה עודנו מדבר עמו, וראה, טבעתו על יד ימינו. אמר לו: "וזה החותם מהו עניינו?"

אמר לו: "גם זה של מר אבי שהניח ביד אמי זכרונו."

ויאמר לו בנועם אמרי קדשו: "בני, המתן מעט במקום הזה, עד שאני אשלח אחריו לבקשו! ‏שכמדומה לי שזה האיש יימצא בעירנו, ואביאהו לפניך לראות, אם הוא אביך ותכירנו; רק תתן החותם והספר והטלית בידי. ונכון לבך יהיה בטוח, ידידי, שבעזרת השם אני אביאנו אליך על ידי!"

ויתן לו ויניחהו בבית אחד לבדו.

ובין כך ובין כך חזר בנו מתפילתו ולימודו, ויאמר לו אביו: "‏החותם שלך, היכן הוא, בני?"

ויען ויאמר לו: "אבי, דבר ישן של זמן שתים עשרה שנה אתה שואלני; וכבר אמרתי לך, שבחזירתי נאבדו ממני."

אמר לו: "וטליתך וספרך היכן הנחת אותם מופקדים?"

ויאמר לו: "מה החלום הזה אשר חלמת להכביד עלי בדברים כבדים? ובבקשה ממך, הניחני!"

אמר לו אביו: "ולמה לא תגיד לי האמת ותודיעני? ואם אני אביאם לפניך, מה תענה ומה תאמר?"

ותכף הוציאם מחיקו והראה לו ואמר לו: "אלו הם טליתך וספרך וחותמך שהיו בידך!"

ובנו לא מצא לו מענה, כי אם אמר לו: "מהיכן באו לידך?"

אמר לו: "בנך בא לכאן והביאם בידו לבקש אחריך!"

באותה שעה נהפכו פניו כשולי קדירה, ויאמר: "תמחול לי כבודך! ואם מצאתי חן כעיניך, הראני נא את כבודו למען תצדק בדבריך."

ויאמר לו אביו: "סלחתי כדבריך."

ויקרא לנער ויאמר לו: "הנה הוא זה אביך קנך, ואני אביו זקנך!"

והיה כראות הנער פני אביו, ויפול על צווארי אביו ויחבקהו וינשקהו ויבך. וגם אביו בראותו את בנו יפה תואר ויפה מראה, חמד בחורים, ותרדנה דמעותיו כמו מים יתהלכו. ויחבק לו וינשק לו ושמח שמחה גדולה לקראתו, אשר כמעט פרחה נשמתו. ובפרט שלא זכה לבנים מהאשה השנית שנפלה בגורלו. והיה לו למשיב נפש, בראותו פרי בטנו ישווה לו. וישמחו עמו זקנו וזקנתו בראותם את יוצא חלציו, חכמתו וחריפותו, שלם בדעות ובמידות טובות שראוי למלא מקומו נחלת אבות.

וכאשר עברו כמה ימים, אמר הבן לאביו בדברי חן ותחנונים: "אבי, אני צריך לילך להביא אצלך את מרת אמי בעבור תשבו יחדו, מתעלסים באהבים; כי כמו צער בנפשי בראותי אתכם איש נפרד מאשת נעוריו."

ויען אביו ויאמר לו: "בני, לא אוכל לעשות הדבר, מחמד עיני, יען תוסיף בצערי ובשתי וכלימתי; ואתה תשב לבטח עמי ותהי זאת נחמתי."

וחזר בנו ואמר לו: "תמחול לי, אבי, שזה הדבר אי אפשי לסבלו, שתהיו נפרדים איש מאשתו, כי אם בהתאספכם יחד חתן עם כלתו."

סוף דבר לא סר למשמעתו, ולא למר זקנו וזקנתו. ויקם וילך לדרכו, וביי שם מבטחו, שהוא יצליח דרכו.

ובהיותו באמצע הדרך, רעיונוהי יבהלונה, מתפלל לאל שוכן סנה: יעשה עמו לטובה אות ויראנו נפלאות, לצרף מחשבתו למעשה, בחשבו שהדבר קשה. ומרוב בכייתו נשאר מתעלף, ואחזתו שינה. ובאותה שעה עצמה אמו זכרה את בנה, אשר הלך למרחוק לבקש את אביו להביאו אצלה; והיא יודעת בעצמה, שזאת רעה חולה, שאינו יכול לראותה ואין תרופה למכתה; על זה גדלה אנחתה וערכה תפילתה לפני אל עליון ודמעתה על לחיה, שיי ירחם עליה ויראה כעניה. ותעל שוועתם אל האלהים ברגע אחד מהאם ובנה, ונתעוררה מידת הרחמים עליה בעין חמלה וחנינה. וישלח יי לאליהו הנביא זכור לטוב ונראה אל הנער בחלומו במראה, ויאמר לו: "מה לך פה, בני ידידי, בוכה ונאנח, מהלך כדרך יחידי?"

ויען הנער ויאמר לו: "כי גדל צערי על אבי ואמי שהם נפרדים, ולא אדע מה לעשות כדי לקרבם יחד והיו לאחדים; יען כי אמי יי בראה בריה משונה, ודין גרמא בנזיקין [וזהו הגורם של הנזק (=הצרה)] שמר אבי נפרד ממנה. מר לי מר בראותי את אמי נפש נענה!"

ויען אליהו ויאמר לו: "קח בידך זאת הצלוחית מלאה, ששאגתכם עלתה למרום כצעקתה הבאה. וכשתלך אצל אמך, תרחץ אותה באלו המים, ותתרפא והיתה לאשה אחרת יפה כלבנה ברה כחמה מאירת עיניים. והיזהר הרבה שלא יראנה שום אדם בעולם, ואפילו זקנך וזקנתך, כי אם אתה לבדך; עד שיראה אותה בעלה אביך תחילה, ואחר כך יראוה אביה ואמה בשמחה ובצהלה."

וייקץ הנער משנתו וירא והנה הצלוחית אשר ראה בחלומו, היא בפועל ולא בחזיון, עודנו מחזיקה בידו. ותגדל שמחתו ואמר: "הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו!" [תהלים קז, א].

וכשהגיע לעירו, תכף הלך לבית אמו ויפול על צוארה ויחבקה וינשקה בשפה ברורה. והיא גם כן מרוב שמחתה כמעט פרחה נשמתה, כי נכספה נפשה גם כלתה לראות בנה חמודה. ויאמר לה: "אמי, אל תבכי ואל תנודי, שיי ראה בעניך; ומובטחני ביי שתשמחי בבעל נעוריך, שתהילה לאל יתברך ביקשתיהו אף מצאתיהו; וצריכים אנו לילך אל מחנהו."

ותאמר לו אמו: "כיצד אוכל להיראות אל פניו, והוא ברח מאתי וישנאני שאינו יכול לראות צורתי."

ויאמר לה: "את תשמעי לי, ויי עזרתה לי."

והתחיל לעשות עמה געגועים ולמשמש על ראשה ועל שערה, ויאמר לה: "כמה זמן יש שלא תרחצי גופך וראשך כדרכך הטובה והישרה, כדרך כל אשה כבודה נקיה וטהורה?"

ותאמר לו: "מיום שרחקת ממני לא מלאני לבי לרחוץ ולהיטהר, כי נשכחתי כמת מלב, רואי בחוץ נדדו ממני."

ויאמר לה: "אם כן, עתה צריכה את לרחוץ כל גופך ואני רוצה לשרתך."

ותכף הלך והביא לה המים והכלי והתחיל לרחוץ אותה, ואחר כך רחצה באותם המים מראשה ועד טבורה. ואמר לה: "לכי שכבי ותנוחי על משכבך, ושכבת וערבה שנתך ויי ישלח דברו וירפאך."

ותלך ותישן והקיצה משנתה, והנה נהפכה לבריה חדשה היפה בנשים כלבנה בגבורתה. והיא לא הרגישה בעצמה מרוב דאגת לבה.

ויאמר לה בנה: "תקחי המראה והסתכלי בה."

אמרה לו: "בני, שאר בשרי, מעולם לא רציתי להסתכל בי שלא להגדיל צערי."

אמר לה: "אחלה פניך זאת הפעם תעשי רצוני."

וילך והביא לה המראה והניחה לפניה, וראתה בריה נעימה לבנה אדמדמת כחוט השני.

ותאמר לבנה: "מה זאת עשית לי, בני?"

ויאמר לה: ‏"אמי, שתקי, שיי אלהי צדקי ראה בעניינו ושמע תפילתנו; ועתה לא אוכל לספר לך את מעשה יי הגדול והנורא, שצריכים אנו לילך כולנו אצל אבי במהרה."

באותה שעה פיה פתחה בחכמה, להודות ליי על הנסים והנפלאות שעשה עמה.

ויקם הנער וילך אצל זקנו וזקנתו ויאמר להם: "מהרו קומו והזמינו עצמכם לילך לעיר אבי אל מכון שבתו; וגם אני ואמי כולנו יחד נלך לראותו."

ויאמרו לו: "זה הדבר אי אפשר, שאנחנו זקנים באים בימים, ולא נוכל לעבור ארחות ימים."

ויאמר להם: "‏אני לא אשמע לקול מלחשים, כי אם אתם תבואו אחרי ותהיו מחשים."

והלך תכף בלי רשותם והביא הפועלים וכרך וקשר הבגדים והמיטלטלים; עד שגמר והזמין הכל בחכמה ובתכונה, ושלח כל המשאות לספינה. ובא ולקח בימינו ובשמאלו לזקנו ולזקנתו הזקנה, והוליכם אל תוך הספינה. וחזר אצל אמו ויכסנה בשמיכה מראשה ועד רגלה, והביא אל פתח ביתה העגלה, וייכנסו לתוכה האם עם בנה. ולקח חדר מיוחד לו ולאמו בספינה, וזר לא יקרב אליה, שהוא עושה לה כל צרכה ומשמשה. וזקנו וזקנתו שמחים במעשיו, כדי שלא תגיע להם בושה.

ויהי כאשר הקריבו אל עיר אביו, סגר החדר של אמו וקדם ויצא לחוץ להודיע לאביו וגם לזקנו ולזקנתו שמצד אביו להודיעם, שכולם באו אצלם ושיזמינו מקום לקבלם. והזמין לאמו חדר מיוחד שהאשה עולה עמו ואינה יורדת.

וכשמוע אביו שהביא לו אמו, גדל צערו ומצטמק בינו לבין עצמו, באמרו: מה זאת עשה אלהים לי, שעתה תתגלה חרפתי מאשתי וכל רואי ילעיגו לי; ואיך אוכל לראות פני זאת האשה משונה למשל ולשנינה. ולך מנגד [מצד שני] שאביו ואמו ששים ושמחים, בשמעם שמר מחותנם הוא רב הגדול בענקים. והמה לא ידעו סוד העניין שבתם אשת בנו אינה תמימה והיא כלי שאינו כליין [מליצה על פי בבלי, ברכות כג, א] ‏וחזר הנער אל הספינה ולקח בתחילה לזקנו ולזקנתו, ויקבלום מחותניהם בכבוד גדול והעלום לביתם. וחזר והלך ולקח לאמו מכוסה כל גופה, והביאה אל החדר אשר הזמין לה, שהכל עשה בחורפא. וחמיה וחמותה היי מבקשים ומתאווים לראותה, והנער לא הניחם להתקרב אצלה, באמרו להם שהיא מבולבלת מחולשא דאורחא, ושימתינו עד שתתיישב דעתה. וסגר הדלת בעדה.

והלך אצל אביו ואמר לו: "יקום אבי ויבוא לראות אשתו החמודה."

ויחרד אביו חרדה גדולה ויאמר לו: "הרף ידך ממני, שאין לי לב להתקרב אצלה."

ובנו אחז אותו בבגדו ויוליכהו בעל כרחו, ואמר לו: "זאת הפעם אני מכריחו, שיבוא אצל אמי פעם אחת ולא אשנה לו לנחמה ולדבר על לבה שהיא מרת רוח ונפשה עצובה; ואחר כך תעשה כרצונך, שאני בנך ומחוייב לעשות רצונך!"

ויוליכהו לביתה וישא עיניו וירא אותה, והבה היא בריה חדשה, אשה יפה עד מאד במידה גדושה. והאיש משתאה לה ויאמר: "הזאת נעמי, אשתי אשר מאסתי בה?"

ויאמר לו בנו: "זאת אשתך, והיא אמי ואתה אבי, והרי הכתובה." וסיפר לו כל המאורע, מטוב ועד רע, ושיי ראה בעניה ושמע תפילתה, ושלח דברו על ידי אליהו לרפאותה – למען תשבו יחדיו בשלום והשקט ושלוה, וישמח החתן עם הכלה בגילה וחדוה!

ותכף נהפך לאיש אחר ותבער בלבו אהבתה, ויפול על צוארה ויחבק וינשק אותה. והיא גם היא נהפכו עליה ציריה, ותפול על פניה. ואחר כך באו אביה ואמה לראות אותה, שלא יכלו עוד לראותה מיום לידתה. וגם באו חמיה וחמותה, וישישו בראייתה, אשה חכמה נאה ויפה ושלמה בכל שאין תמורתה. וכשידעו את כל הנוראות אשר עשה יי עמה, לשנות הטבע והבריאה מצורת בהמה, ליפי אשה בריאה נעימה – כולם כאחד נתנו הודאות לעושה נפלאות גדולות לבדו, אשר לא עזב חסדו מישראל עבדו. ועשו החופה מחדש בקול ששון וקול שמחה. ונתיישבו שם בעיר ההיא כולם בהשקט ובטחה.

כן יעשה יי עמכן אות לטובה, וימהר לקבץ נפוצותינו תוככי עיר הקודש ירושלים דדהבא, בעגלא ובזמן קריב, כן יהי רצון, אמן!

(ה, יט-כז). עושה פלא, ב, 37-32. ב"י א, 216-200, 353-349, 375, 384. (סי' 152).