עשיר אחד גדול היה נוסע תמיד להרב רבי יצחק מלובלין והביא לו תמיד בבואו אליו איזה חפץ לתשורה. פעם אחת הביא לו חפץ יקר מאד, שהיה חביב בעיניו ושמח מאד עליו. וכטוב לב הרב עליו, אמר אל העשיר: "שאל מה אתן לך בעבור זה?"

אמר לו: "רבי, תודה לאל לא חסר לי מאומה; רק זאת חפצי, כי הרבי יבטיחני, שיהא חלקי עמו בעולם הבא."

והבטיחו הרב על זה.

ויהי כאשר יצא העשיר מביתו ישב הרב והצטער והתחרט מאד על הדבר. ושלח אחרי העשיר ואמר לו: "בבקשה ממך, מחול לי הבטחתי, ואנוכי אתן לך כל אשר תשאל ממני."

ענה העשיר ואמר: "אף אם יתן לי רבי מלוא ביתו כסף וזהב, לא אמחול לו."

אז אמר לו הרב: "שמע נא ואחווך, תנאי אחד אני מטיל בהבטחתי. אם בוא תבוא אלי כל ימי שני חייך על ימי ראש השנה, אף אחד לא תיעדר, אז יהיה לך כדברי; ואם לא, אהיה נקי מהבטחתי זאת."

מני אז ירד אותו עשיר עשר מעלות אחורנית, הוסרו אופני מרכבות כבוד עשרו ותפארתו והעני מאד, עד שהיה חוזר על הפתחים. ועם כל זח עשה את שלו. בכל שנה ושנה נסע לעיר רבו על ימי ראש השנה. לסוף הוכה במכאובים קשים ומרים, נעשה חיגר ובכל איבריו אין מתום. וכל הרפתקאות שבאו עליו לא עצרוהו מבוא אל רבו על ימי ראש השנה.

בשנה אחת היה שוכב על ערש דווי ירחים אחדים. אחר כך מוכרח היה להרחיק נדוד מביתו לבקש טרף ולחם. ובאמצע הדרך נזכר, כי הוא צריך לבוא לרבו על ראש השנה, והימים ממשמשים ובאים, ולרש אין כל להוצאת הדרך, והיא איש מכאובות. נסע בעת ההיא תלמיד אחד מתלמידי הרב [הרב ר' שלום מבלז] במרכבה צרה. ניגש איש המכאובות ויבקש מאתו לקחתו על מרכבתו עמו לעיר הרבי; ואם לא, אז יהיה נאבד משני העולמות. והתחיל לבכות ומעיניו שטפו נחלי דמע. נכמרו רחמי התלמיד עליו ויקחהו עמו למרכבתו וישאל אותו לפשר הדברים. סיפר לו האיש כל המאורע.

בבואם לעיר הרב, נכנס התלמיד ואמר להרב: "רבנו, חוס וחמול נא על האיש הזה, אשר מסר נפשו בעבור חלק עולם הבא!" נענה לו הרב. אחרי ראש השנה נפטר אותו האיש ושבק חיים לכל חי. והרב בעצמו התעסק בו והניחו בקברו.

(ד, רא-רב). דובר שלום, סי' ו, 7-6.