על איש חסיד אחד עברו יותר מארבעים שנה ולא זכה לבן. ובבואו פעם לרבו הגדול [הוא הרב ר' יעקב יצחק מלובלין], אמר לו ברוח קדשו: "רואה אני שייולד לך בן זכר והנשמה שלו תהיה גדולה מאד לאין שיעור. וגם זה אודיעך, שהנשמה הזו לא תוכל להיות עמך ביחד בעולם הזה הרבה וכשיהיה הנער בן עשר, אנוס תהיה לעלות מהעולם הזה."

שאל הרב את התלמיד: אם הוא מרוצה מזה? והשיב: "כל מה שאמר רבנו ברוח קדשו, אני מקבל עלי בלב טוב." וכך היה.

בשנה זו ילדה אשת החסיד בן [הוא הרב ר' איזיק מקומרנו] וכשנולד נתמלא כל הבית אור רב.

(ד, רא). עטרת תפארת, 15-14 (קיצור).