תנו רבנן:

אמרו חכמים: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם והבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, היו מימי תהום מתגברים ועולים למערב, ולא היה נראה חללו של עולם. עד שברא הקדוש ברוך הוא צרור וחקק עליו שם המפורש בארבעים ושמונה פנים, יתפאר ויתעלה לעד, ואותו השם חותמו של הקדוש ברוך הוא; נטל את הצרור והניחו על פי תהום. וכיון שהמים רוצים להתגבר ולהתעלות, כשהיו מגיעים לאותו הצרור, מיד מתפזרים וחוזרים לאחוריהם.

וכיון שביקש דוד ליסד אבן שתיה, חפר למטה אלף וחמש מאות אמה ואלף וחמש מאות אמה פעמיים. עד שהגיע לאותו הצרור ואמר: "אוי לי שיגעתי לריק, וחבל היתה יגיעתי, שהייתי סבור שאמצא מקום טהור שלא נגע בו אדם, והרי אני מוצא חרשׂ!"

מיד ציוה דוד ופינו את העפר מן התהום. עד שנתגלה הצרור ונראה יפה. והיא אבן שתיה, ומאותו מקום התחיל הקדוש ברוך הוא לייסד את העולם, ושם הניח את הצרור. וכיון שראה דוד את השם המפורש חקוק בו, הושיט ידו ליקח את הצרור.

יצא קול מן הצרור ואמר: "אל תגע בי. שמא תחריב את העולם; ראה שכן חתום חותמו של הקדוש ברוך הוא בארבעים ושמונה פנים!"

באותה שעה לא השגיח דוד לדברי הצרור והושיט ידו ונטלו.

וכיון שכן פרחו ממנו האותיות החקוקות בו ונשאר חרשׂ בידו. מיד התחילו המים יוצאים ומתגברים ומבקשים להחריב את העולם ולהחזירו לתוהו ובוהו. ודוד וכל ישראל עומדים במים. עד שהגיעו המים לטבורו של דוד, התחיל דוד צועק ובוכה ואומר: " 'הושיעני אלהים, כי באו מים עד נפש; טבעתי ביוון מצולה'." [תהלים סט, ב-ג] ולא נענה.

אמר לפניו: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לכל העולם שבידך להמית ולהחיות. אם רצונך, התמלא עלי רחמים ואל תמיתני בחניקה זו. ואם גזרת עלי, שתהא מיתתי בחנק, תהי מיתתי כפרה על כל עוונותי." ולא נענה.

חזר ואמר: "‏כלום יש כאן אדם שיודע לכתוב את השם ואינו כותבו, תהי מיתתו בחנק ולא תהי מיתתו כפרה לו, וכל ישראל מחולי עוון!"

באותה שעה נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ואמר: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: יימחק השם על המים [על פי במדבר ה, כג] – להחיות כל ישראל על אחת כמה וכמה!"

מיד קפץ וכתב את השם על הצרור והניחו על המים, וחזרו המים למקומם, והיו המים מתמעטים והולכים ונכנסים לתהום, עד שנראית הארץ. מיד ציוה דוד והחזירו כל אותו העפר וסיתמו את המקום.

(א, פה-פו). גסטר, ס' המעשיות, סי' קנז (ירושלמי, סנהדרין י', כט ב; בבלי, סוכה נג, ועוד). – גינצברג ו, 258 (70). – א"י ה, 134-130.