על יד דרך אחת שכב רוח אחד של אדם שנפטר זה כמה מאות שנים. ומרוב עוונות ופשעים, שעשה בימי חייו, לא הכניסו אותו אף לגיהנום, אך מסרו אותו למלאכי-חבלה לייסרו.

פעם עבר שם רב גדול לחסידים, הרב רבי לוי יצחק, ויקם הרוח ויעכב את עגלתו ויבקש מהרב טובה ותיקון.

ענה לו הרב, כי יסור אל המקום אשר יתפלל שמה היום תפילת מנחה בערב, ויתנהו לנסוע.

ויהי בסור הרב למלון הקרוב וייכנס לחדר, דחקה גם הנשמה ונכנסה. ומלאכי-חבלה עומדים בחוץ, כי להם לא היתה רשות להיכנס לבית. וכאשר ראו, כי הנשמה מאחרת לצאת, עשו רעש גדול, כדי להוציאה מן הבית.

ויפקוד עליהם הרב לנוח, ויעמוד להתפלל.

היה עם הרב משמשו התמידי ויבקש מאתו שיראה גם הוא אותה הנשמה.

ויעבר הרב את מטפחתו על פני האיש וירא צורת איש שחור משחור, תארו כמו אוד מוצל מאש ופניו אל הכותל. ויתעלף השמש ורק בעמל רב השיבו רוחו. האיש המת הפך פניו אל הכותל, יען כי בוש להסתכל בפני הרב בהודותו על פשעיו. על פשעיו. ויתקן הרב אותו.

אומרים, כי כעבור שנים אחדות שוב באה אותה הנשמה לאותו הרב להודות לו על חסדו, שתיקן אותה. שוב ביקש

המשמש הלז לראותה גם עתה, ויענהו הרב, כי לא יוכל לראותה, כי היא מאירה מאד מפני הזדכּכותה.

(ד, קצח). נפלאות הצדיקים, 6-5 (קיצור).