א

כשנתאלמן בנו הקדוש והצעיר של רב אחד גדול [ר' אברהם המלאך בנו של ר' דוב-בר המגיד ממזריץ], קרא לשני

חשובי דורו ואמר להם: "בקשתי שתסעו לעיר פלונית ותשדכו לבני שיחיה בת רב פלוני והביאו אותה לכאן."

ומיד עשו כאשר ציוה עליהם והכינו לעצמם עגלה טובה וסוסים ולקחו אתם בגדי כבוד, שיהיו להרב לתפארת. ושמו לדרך פעמיהם, עד שבאו לעיר ההיא והתאכסנו בבית אכסניא. וכשנחו מדרכם תכף אחרי התפילה הלכו לבית הרב שנשלחו אליו.

והרב הגדול הזה היה דרכו לעסוק בתורה כל הימים לרבות הלילות. ואשתו היתה עקרת הבית ועסקה בענייני פרנסה. ויהי כאשר באו האנשים לבית הרב, והנה אשתו באה מבית הכנסת ותשאל להם לשלום ותאמר: "רבותי, מאין באתם?"

ויאמרו: "מעיר פלונית."

ותאמר האשה: "מה מעשיכם פה? איזה משא-ומתן לכם? או דבר אחר?"

ויספרו לה האנשים המעשה, איך שרב גדול פלוני ‏שלח אותם לדבר בבתה, שתינשא לבנו, שנתאלמן מקרוב.

ויהי הדבר לצחוק בעיניה, כי לא ידעה את הרב ולא שמעה את שמעו, ומה גם שבתה היא בת שתים עשרה שנה ולא עלה על דעתה עדיין לחפש אחר שידוכים לשדך את בתה הקטנה.

ואחרי ריבוי הצעת הדברים נכנסו דבריהם באזנה ותאמר: "הלא בעזרת השם בעלי בביתי, מה איכפת לי, כטוב בעיניו

יעשה."

ושלחו אחריו לבית-המדרש ובא לביתו, והציעו הדברים לפני הרב, והסכים לכך, ומיד ציוה שיבוא הסופר לכתוב התנאים במזל טוב. וכאשר התחילו לכתוב התנאים, אמרו המשולחים: "כטוב בעיניכם כתבו על הרב."

רק בנוגע לזמן הנישואין אמרו, שאי-אפשר בשום אופן להרחיק הזמן.

והם, האב והאם, ענו: "הלא אמרו חכמינו זכרם לברכה: "נותנים לבתולה שנים עשר חודש, ובפרט שעדיין לא עלה במחשבתנו להשיאה בקרוב וגם אין לה בגדים ומלבושי כלה מן המוכן."

והשיבו הם: "על זאת אין אנו מקפידים, אבל אי-אפשר בשום אופן להרחיק זמן החתונה, כי אם נסוע תסע עמנו תכף ומיד."

ואחרי אשר מיי יצא הדבר, הסכימו גם לזאת, והוסכם ביניהם, שהרב, אבי הכלה, יישאר בביתו, כדי שלא ייבטל מלימודו, והכלה תסע עם אמה אל החתונה.

שכרו המשולחים עגלה טובה וסוסים גם בשבילן ונסעו עמהם.

והנה בכל הדרך התפלאה על עצמה, ועל בעלה הרב, מה זה היה להם שנתפתו לזאת? אולם אחר כך כשבאו לעיר אחת, ובאו כל אנשי העיר מקטן ועד גדול לקבל פניהם וליתן שלום להכלה של הרב הגדול, נתקררה דעתה מאד. ויהי כאשר הקריבו לבוא אל העיר, מקום הרב הגדול ובנו החתן, יצאו לקראתם אל מחוץ לעיר אנשים, נשים וטף, עד שהוכרחו לילך בנחת מפני רוב-עם שיצאו לקראתם, ובבואם העירה יצאו כל הנשים לקראתם ליתן שלום להן. עד שבאו נגד בית הרב, יצא הוא ובנו לקבל פניהן ונתנו להן שלום, ואחר כך נסעו ובאו לאכסניה שלהן, וחגגו את החתונה בשמחה גדולה כל שבעת ימי המשתה, ואמרו דברי-תורה הרבה. ואחרי החתונה נסעה המחותנת לביתה בחדוה רבה, כי מעולם לא ראתה ולא שמעה כזאת.

והרב קירב את כלתו מאד. ויהי היום ותחלום הכלה, והנה נכנסה לטרקלין גדול, ושם יושבים סנהדרין זקנים ונשואי פנים, ויבקשו ליקח את בעלה ממנה, ותצעק לפניהם ותטעון כמה טענות לפני בית-דין של מעלה, ותיקץ והנה חלום, אבל לא סיפרה אותו לשום אדם, וגם בהיותה בבית הרב לא סיפרה לו.

ויהי בלילה השני ותחלום שוב כאמור למעלה, והיא טענה הרבה לפניהם, עד שבסוף אמרו: "ראי, מפני שטענותיך נכוחות מאד, לכן נותנים אותו לך במתנה לשתים-עשרה שנים. וממחרת כשבאה להרב בבוקר לחדר, נתן לה הרב תודה רבה ויברך אותה בעבור טענותיה אשר האריכו זמנו של בנו שתים עשרה שנה. וכן עלתה לו.

ויהי אחר כמה שנים עלה הרב לשמים ושבק חיים לבני-ביתו, ועם כל שעת צרה היה נגלה הרב בחלום אליה והיה מצווה לה מה לעשות.

ב

אחר ימים ושנים נסע בעל הרבנית לסבוב במדינה ובבואו לעיר אחת קיבלו אותו בכבוד גדול ומינו אותו לרב עליה ונתנו לו ‏פסיקת-דמים. ושלחו שליח בעגלה להביא גם את אשתו לשם.

הדבר היה לפני ימים-נוראים, ויבוא חמיה של האשה בחלום אליה ויאמר לה: "אל תסעי עם השליח הזה."

ויהי בבוקר ותמאן לנסוע. והיה רעש גדול בין התלמידים, כי רצונם היה שתסע לשם למלא רצון הצדיק, אבל היא לא השגיחה בהם, ולא ארכו הימים, ומת בעלה ונגנז ארון אלהים בעיר ההיא, ונתביישו התלמידים באשר האשה היטיבה לראות מהם, אבל הם הסתירו ממנה הדבר, רק גילו זה לבנה הקטן, כדי שיאמר קדיש-יתום והזהירוהו שלא יגלה הדבר לאמו. אבל היא מרוב חכמתה נפלאה בעיניה זריזות בנה לקום בבוקר השכם לילך לבית-הכנסת, והוא לא היה רגיל בזה, והיה כאשר הלכה מבית-הכנסת, סמכה אל כותל בית המדרש, לשמוע אם בנה אומר קדיש. אבל לא עמדה על בירור הדברים, עד שאחר התפילה פיתתה את בנה בדברים ותאמר אליו: "מה אתה מסתיר את דבריך? הלא שמעתי מאחורי הכותל, שאמרת קדיש-יתום."

והבן הוכרח לגלות לה את האמת. ותתאבל על בעלה שבעת ימים.

ואחרי עבור ימי האבל נסעה לעיר רבנותו של בעלה לקבל עזבונה. ובבואה לשם קיבלו אותה בכבוד גדול ולכבודה עשו בשבת סעודה באכסניא שלה. ואכלו שם כל אנשי-השם לכבודה, כדי לנחמה מעט, אבל היא לא קיבלה תנחומים. ויהי בסעודה השלישית של שבת נתאספו לבית-מלונה כל אנשי העיר וישוררו זמירות כנהוג.

והיא במר-נפשה ישבה עצובה על מיטה כבודה עם בעלת הבית, ותתנמנם ותחלום, והנה היא בטרקלין גדול, נאה ומהודר. וייפתח פתח אחד, ויבוא בעלה המת לבית והוא מאיר כשמש בצהריים, ואחריו נכנסו כמה זקנים נשואי פנים, ויאמר להם: "שבו, רבותי!" וישבו כולם סביב השולחן, ויאמר להם: "הנה זוגתי יש לה תרעומת עלי שנהגתי בפרישות יתרה והדין עמה, ואני מבקש ממנה מחילה בפניכם."

ותען ותאמר: "מחול לך בלב שלם."

ויאמר עוד לפניהם: "הנה מצד התורה יכולה היא להינשא לבעל אחר, והנח היא בת עשרים וארבע שנה ולא אוכל

למנוע אותה, אבל אם תסכים שלא להינשא לאיש אחר, אז כל מחסורה עלי."

ותיקץ ומיד פניה הנזעמים לא היו לה עוד, כי נתנחמה מדבריו.

ויהי כבואה לביתה שלח יי ברכה במעשה ידיה ונתפרנסה בכבוד, ולא היה חסר לה דבר מכל הצטרכותה, ובעת הצורך היה נראה תמיד חמיה הרב אליה להגיד לה מה תעשה. בנה הרך בשנים נעשה חתן לבת רב אחד ידוע. ותמת אשת הרב הזה וייטב בעיניו לקחת את הרבנית הזאת לאשה, ויקח דברים עם חתנו וישלחהו לדבר באמו.

ויהי בהיות הבן בדרך ויחלום והנה הוא בטרקלין גדול, נאה ומהודר ואביו המת עומד בפתח הטרקלין ושתי ידיו על הגג ויזעק בקול גדול ויאמר: "מי הוא ואיזהו אשר מלאו לבו ליכנס בטרקלין שלי?"

וייקץ ויבן עד היכן הדברים מגיעים ויחזור.

(ד, קפג-קפה). שבחי הבעש"ט, 45-42. ב"י ו, 258-252, 316. (= סי' 300‏).