מעשה שהיה, שהרב רבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה היה מנהגו לילך ללמוד מחוץ לעיר, כדי שלא יטרידוהו בני אדם. והיה יוצא לבדו והולך על אחד ההרים, מקום שאין בני אדם עוברים ושבים, והיה לומד בהתבודדות. זה היה דרכו כל הימים.

ויהי היום, יצא כמנהגו מחוץ לעיר והתחיל לקרות בהילוכו, עד שהעמיק במחשבתו בלימוד, ורגליו מוליכות אותו. והוא לא הרגיש, לאיזה מקום הוא הולך, עד שֶׁמֶּשֶׁךְ הילוכו מתוך לימודו ארך שלושה ימים ושלושה לילות. אחר כך הרגיש בעצמו, שנתרחק מהעיר הרבה יותר ממנהגו. וגדלה תמיהתו ואמר בלבבו, שבודאי לא לחינם הביאו הקדוש ברוך הוא לזה המקום בלי כונתו, ואמר: "בדאי שיש איזה הכרח שהביאני עד הלום לעשות שליחות."

עודנו מדבר אל לבו, והנה באה לפניו צפרדע אחת גדולה עד מאד, עד שנדמתה לו כאחת הבהמות, ותמה מאד בראותו אותה ושאל לה: "מי את?"

ותען ותאמר לו, שהיא יש בקרבה גלגול של תלמיד חכם אחד, שמו רבי פלוני בן פלוני, והיום

מלאו חמש מאות שנה, שהוא בצער זה הגלגול, ואף על פי שבזמנו הרב רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה תיקן כמה נשמות מגולגלות, הוא מרוב עוונותיו הובא בגוף הצפרדע הזאת במקום שמם זה, שאין נמצאים בו בני אדם, כדי שלא ימצא לו תיקון.

שאל לו הרב: "ומה עבירות עשית, שבאת לידי הצער הגדול הזה?"

השיב לו, יען פעם אחת זלזל בנטילת-ידים ולא עשה כתיקונו, ועלה המקטרג וקטרג עליו לפני בית-דין של מעלה, ואמרו בית-דין של מעלה, אם אין בידו כי אם זה העוון, אינו ראוי לעונש גדול. אבל העבירה הזאת גרמה לו שנתחזק עליו יצרו הרע להסיתו יום יום ולהכשילו בעבירות אחרות, ועבירה גוררת עבירה, עד שנטמא במעשיו הרעים ומת ברשעתו, ויען כי העבירה הראשונה, שהיא סיבבה לו כל העבירות, היתה זלזול בנטילת ידים, לכן כשמת גזר עליו בית דין של מעלה, שיתגלגל בצפרדע, שהיא תמיד בתוך המים. "ועתה," אמר, "אחלה פני אדוני, הואיל ונזדמנתי לפניך, ודאי לא הזמין יי אותך לקראתי לבוא עד מקומי אלא לתיקוני ולהוציאני מזה הצער הגדול שאני בו. יען שמעתי מאחורי הפרגוד של בית-דין של מעלה, שאם יעבור איזה צדיק בזה המקום ויטול ידיו בזה הנהר שנתגדלתי וישתה ממימיו בברכה ובכונה הראויה, זה יהיה תיקון שלי."

לכן עשה הרב רבי ישראל בעל שם טוב זכרונו לברכה, כמו שאמרה לו, ותכף מתה אותה צפרדע. וניצל אותו תלמיד חכם מאותו הצער ותוקנה נשמתו ותלך למנוחתה.

גלגול בגוף צפרדע. (ד, קנט-קס). סיפורי אנשי שם, סי' ה, 4; שבחי הבעש"ט, 13.