פעם אחת ראה הרב רבי ישראל בעל שם טוב בחלום, שהוא הולך בשדה. וירא מרחוק כמו ערפל, והנה ערפל מצד זה והשמש מאיר מצד זה. והיה הדרך כמו מדרון ארוך, וירד בו ויבוא לבקעה. וירא עבד כנעני אחד, ששירת אצלו כמה שנים ועזבהו, הולך ומשא גדול של עצים על כתפו.

וכשראה העבד אותו, השליך המשא מעליו ונפל לרגליו ויאמר: "כשהייתי עבדך, הייתי שומר את השבת, וכשעזבתיך ובאתי לעבוד אצל אדון אחר, מוכסן יהודי, עשה עמי בשבת והיה מצווה עלי בימי השבת לילך ליער להביא עצים. ועכשו שנינו מתים, ועלי להביא מדי שבת בשבתו עצים לגיהנום, שדיים יהיו בשביל שריפת אדוני בכל ימי השבוע. והנה אתה חשוב מאד בזה העולם, בקש שיפטרו אותי מן הדין!"

ענהו הרב ואמר: "אם חשוב אני בזה העולם, הנח פה את העצים ולך עמי. ובא בהיכל אחד והמליץ עליו, ופיטרו העבד מן הדין. וכשהמליץ עליו, המליץ גם על אדונו היהודי ופיטרו גם אותו.

(ד, קנח). שבחי הבעש"ט, 83-82.