מעשה היה בעיר קונשטנדינא, שהיה בה יהודי אחד עני, שמלאכתו היתה לקנות בלואות מכל הבא לידו, והיה מסובב מבית לבית אצל יהודים וגויים, והיה קונה מהם בגדים ישנים וכלים ישנים ושבורים מנחושת וברזל וכיוצא בהם כלים מכלים שונים. והיה מברר כל מין לבדו ומוכרו בשוויו. וזאת היתה פרנסתו ופרנסת בני ביתו בדוחק ובצער גדול, והיה איש תמים ועם הארץ גמור.

ויהי מימים קנה האיש העני הזה מבית ערלים סך גדול מבית קדום וישן שברי כלי נחושת וברזל ובגדים והביא הכל לביתו והתחיל לחלק ולהפריש כל מין לבדו כדרכו. ובכלל הכלים מצא צורה קטנה של נחושת ממורטה, מלאה חלודה. לקחה והשליכה לתוך ערימת החתיכות השבורות של נחושת, כדי למכרם יחד, וחזר למלאכתו.

ובעודו עסוק במלאכתו, שמע קול נמוך קורא ואומר: "יהודי, יהודי, למה תזניחני?"

ויהי כשמוע אותו עני את הקול, ויחרד האיש ויילפת והפך פניו לארבע רוחות הבית לראות, מהיכן בא זה הקול וי זה הקורא אותו? יען כי הוא היה לבדו בביתו ואין איש אתו. וכשלא ראה שום אדם, חזר למלאכתו. וכעבור זמן מועט חזר הקול כבראשונה: "יהודי, יהודי, למה תניחני מוטל על הארץ בחרפה ושנינה? רחם עלי כרוב רחמיך והקימני בחמלה וחנינה!"

חזר האיש להפוך פניו לכל צד ופינה וחזר למלאכתו הראשונה. והנה הקול נשמע פעם שלישית יותר חזק, קול צעקה ובכיה ואנקה לאמור לו: "רחם עלי ואני אשלם לך במיטבא."

וכשמעו שלוש פעמים, נתן דעתו לראות, מאיזה מקום יוצא הקול. וצפה והביט, שמבין שברי הנחושת היה יוצא הקול. ועמד והלך שם לחפש אחריו וראה, שזאת הצורה היתה מדברת אליו ומתחננת לו, שיקימנה משם ויניחנה למעלה במקום מיוחד.

ואמרה לו: "תקימני ותניחני על גבי התיבה הזאת, ובזכותי תראה שתרוויח היום כפליים מהריוח הקצוב, ותנסה היום ותראה הטובה."

והעני הזה כשמעו את דבריה, הטהו לבו בתמימותו והקימה והניחה על גבי הארגז. ואותו היום הרוויח כפליים כדבריה. ויהי ביום השני, אמרה לו הצורה: "בבקשה ממך שתנקני מחלודתי, ותראה שתרוויח היום כפליים מאתמול בזכותי."

וכן עשה, לקחה וקינחה היטב והניחה במקומה.

ויהי ביום השלישי, אמרה לו: "אם תשמע לעצתי ותעשה לי ארגז חדש מיוחד למכון שבתי, תראה שתרוויח היום כך וכך."

והאיש בראותו מצליח דרכו, שצדקו דבריה, שמע לעצתה ועשה לה כרצונה. וכן בכל יום היתה מוספת לבקש ממנו להרבות לה כבודה, עד שעשה לה בית מיוחד לכבודה וארגז חדש שהיא נתונה בתוכו ונר תמיד דולק לפניה. והוא היה הולך וגדל, מעשה שטן מצליח, עד שנתעשר עושר גדול ובנה פלטין גדול. והיה מרבה צדקות וגמילות-חסדים. וכל העם אשר בשער היו תמהים בראותם זה הפלא הגדול, שנתעשר זה האיש בימים מועטים, ולא נודע להם באיזה אופן נתעשר האיש הזה כל כך, אחר היותו במצב השפלים, ונתקיים בו: 'מאשפות ירים אביון' [שמואל א' ב, ח]. ולא נודע זה הסוד לשום אדם, שהיה הדבר נסתר בינו ובין אשתו ולא גילו לשום אדם.

ועשה האיש ישיבה לתלמידי חכמים בביתו, והיו כל החכמים הולכים שם בכל יום על הסדר ויושבים שם כל היום ולומדים. ושם היי אוכלים ושותים סעודת מלכים, ובערב בעת הליכתם היה נותן להם לכל אחד ואחד מנה יפה. זה היה דרכו כל הימים עם תלמידי החכמים שבעירו, מלבד תלמידי חכמים אורחים שכולם היו באים לביתו ומוצאים שם כל צרכם, מיטה ושולחן וכסא ומנורה כל ימי היותם שם, ובעת הליכתם היה נותן להם מתנה מרובה איש לפי ערכו. וכן בבית הכנסת היה מרבה בנדבות כיד המלך, עד שכל הגבירים היו מנשאים אותו ומכבדים אותו ומתביישים מפניו.

בימים ההם יצא החכם הרב רבי יאשיה פינטו זכרונו לברכה לסבב כדרכו לחקור באשר ימצא איזה סטרא אחרא של עבודה זרה כדי לבטלה. ובא עד קריית קונשטאנדינא וישמע את שמעו של הגביר החדש הנזכר, שביתו היה בית ועד לחכמים, ויאחז דרכו והלך לשם, וקיבלו בעל הבית בכבוד גדול. ונכנס החכם לישיבה ללמוד עם החכמים. ובזמן הסעודה אחר שגמרו סעודתם, קודם ברכת המזון קראו לבעל הבית, כנהוג, לברכו ברכתם. והחכם הביט והסתכל בפניו וראה שהיה עם-הארץ לחלוטין. ושאל לחכמים בעזוב בעל הבית אותם: "מה טיבו?" ויספרו לו כל המעשה, שהאיש הזה היה עני מוכר בלואות וסמרטוטין, ומזמן קרוב נתעשר לפתע פתאום בימים מועטים.

ויהי כשמוע החכם את דבריהם נקפו לבו ורצה לחקור ולדרוש ולידע שורש הדבר, איך השיג את העושר? ויקם וילך לבית אחר וקרא אצלו לבעל הבית העשיר ביחוד.

ויאמר לו החכם: "הכי אחי אתה וראיתי מעשיך וצדקותיך, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך! אולם שאלה אחת, בני, אבקש ממך, שצריך שתגיד לי האמת, כיצד בא זה העושר לידיך? שאם בא לידך בדרך ישרה, עליך להודות ליי הגיבור והנורא, עושה נפלאות גדולות לבדו, שהעושר מלפניו והוא מושל בכל. והיזהר שלא תכחד ממני מאומה ולא תירא ולא תפחד. ותדע שאם לא תגיד האמת ברצונך, יש לאל ידי לגלות הדבר על כרחך."

ובדברים האלה הרבה להבהילו, עד שנבהל והוכרח להודות לו ולהגיד לו האמת לאמיתו ויספר לו כל המעשה מתחילתו ועד סופו.

ויהי כשמוע החכם את כל המאורע, ענה ואמר לאיש הזה: "האתה יהודי כשר מאמין ביי אלהינו אמונה שלמה?"

תכף השיב לו ואמר: "ודאי, אדוני, אני יהודי בן יהודי בעזרת השם ומאמין ביי אלהינו ובתורתו אמונה שלמה, ואני אומר בכל יום 'שמע ישראל יי אלהינו י אחד', ואוהב התורה אני ולומדיה, ומעשי יעידו יגידו עלי."

השיב לו החכם: "ואם כדבריך, תאמר לי, אם אתה רוצה עושר ולעבוד עבודה זרה?"

אמר לו האיש: "חס ושלום! חלילה, אם יתנו לי כל עושר שבעולם איני עובד עבודה זרה."

אמר לו החכם: "אם כן איפוא תראה לי זאת הצורה."

תכף הוליכו העשיר לאותו בית ופתח הארגז, וראה החכם אותה הצורה. ותכף לקחה החכם והשליכה לארץ בחבטה, ואמר לבעל הבית: "תביא לי קורנס של ברזל!"

והלך והביא לו. והתחיל החכם להכות בה ולשברה, והיא התחילה לצעוק צעקה גדולה ומרה. והוא היה מכה בה בכוח עד ששיבר אותה לחתיכות קטנות והדק אותה הדק היטב והשליך עפרה אל הים.

וחזר ואמר לבעל הבית: "דע, אחי, שכל המצוות וצדקות שעשית עד היום הזה, היה ממון של עבודה זרה, שהוא אסור בהנאה. ועם כל זה, יען היית שוגג, הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכרך על העבר. אמנם עתה, שידעת איסורה, אם תרצה שלא תאבד זכויותיך, צריך אתה לשרוף כל נכסיך ועשרך, והקדוש ברוך הוא שהיה זן אותך בעוניך, הוא ייטיב לך באחריתך בהיתר ולא באיסור, כי אין ליי מעצור להמציא לך מזונותיך, ובפרט שרואה הוא ויודע לבך וכונתך, שכל מעשיך היו לשם שמים והיית רודף בחשק גדול לקיים מצוותיו בכל לבך."

מיד הקשיב האיש לכל מה שאמר לו החכם, ועמד ושרף את כל ביתו ונכסיו ובגדיו וכל אשר לו ואשר באהלו. וחזר לשפלותו, למלאכתו כמראשיתו.

וכל העם אשר בשער בראותם גודל יהדותו / שנתרצה לאבד בידיו עשרו וגדולתו / כדי שלא ליהנות מעבודה זרה ושם ביי מבטחו, / ועוד בראותם כיצד היה מתנהג בימי עשרו וגדולתו /

כולם היו אוהבים ומקרבים אותו / ומחזיקים בידו ותומכים ועוזרים אותו. / וכן היה מתפרנס בכבוד והוטב אחריתו מראשיתו.

(ד, קיז-קיט). עושה פלא, ב, 48-47. ב"י ו, 89-84, 309‏ (= סי' 275).