בשנת חמשת אלפים ושלוש מאות ואחת ליצירה נתארח אצל איש אחד בחוץ לארץ תלמיד-חכם אחד גדול בדורו, ושמו רבי חיים אשכנזי, ואמר אל האיש: "דע, כי אתה עתיד לילך לארץ ישראל ולשכון שם, ושם ייולד לך בן וקראת שמו חיים בשמי. הוא יהיה חכם גדול, שלא יהא כמוהו בדורו."

ואחר שתי שנים ‏הלך האיש הלזה לארץ ישראל, ושם נולד לו בנו רבי חיים ויטאל, וזה היה בשנת חמשת אלפים ושלוש מאות ושלוש ליצירה.

בשנת חמשת אלפים שלוש מאות וארבע עשרה ליצירה, בהיות הנער כבן שתים עשרה שנה, היה חכם אחד גדול, בקי בחכמת שרטוטי היד והביט בשרטוטי כפי הנער ויאמר לו: "דע, כי בהיותך בן עשרים וארבע שנה יבואו הרהורים רעים בלבך להתבטל מן התורה שתי שנים ומחצה, ואחר זה יהיו לפניך שני דרכים, האחד לגן עדן והאחד לגיהנום, ואז הבחירה תהא בידך: אם תבחר בדרך גיהנום לא יהא בדורו רשע גדול כמותך, ואם תבחר בדרך גן עדן, תעלה בחכמה וביראת חטא על כל בני דורך, דבר לא ישוער."

בשנת חמשת אלפים שלוש מאות ושבע עשרה ליצירה ציוה הרב רבי יוסף קארו למורה הנער רבי משה אלשיך בשם המגיד [ממעלה] הדובר בו, שייזהר בכל יכלתו ללמדו תורה, שהנער עתיד לישאר אחריו להיות ממלא מקומו בדורו.

בשנת חמשת אלפים שלוש מאות עשרים וחמש ליצירה היה בצפת חכם אחד גדול, ושמו רבי לפידות אשכנזי, והיה יודע עתידות אמיתיות, על ידי זה, שהיה מעלה לפניו נפש חי או נפש מת אפילו משנים קדמוניות, והיתה הנפש מגידה לו כל חפצו. ויום אחד בא הצעיר רבי חיים אצלו בעניין אחד, ולא נהג בו רבי לפידות כבוד כלל, כי לא הכיר אותו מקודם, וליום המחרת חזר רבי חיים לבוא לביתו. וכראותו אותו, תכף קם על רגליו לפניו וכיבדהו בכבוד גדול. ואמר לו לרבי חיים: "מחל לי, על אשר אתמול לא נהגתי בך כבוד, כי לא הייתי מכיר ערך נשמתך עד אמש בלילה, שהודיעוני מעלתו. ועתה איעצך עצה טובה, שתסיר מחשבותיך מענייני העולם הזה, וכל

מחשבותיך תהיינה לעלות במעלות גדולות, כפי עוצם גדולת נפשך, דבר לא ישוער."

בשנה ההיא היתה אשה אחת בקיאה בהטפת שמן על המים, ואמרה לו לרבי חיים: "נבהלתי מאד ממה שראיתי בשמן הזה: כי אתה עתיד למלוך על ישראל, וכמדומה לי, שזה יהא בעיר שעל שפת הים, כגון צידון או טבריה. ומעולם לא ראיתי אדם גדול כמוך במעלה בכל הדור הזה." [כה דיברה האשה] בחכמה זו על ידי לחש השמן.

בשנת חמשת אלפים שלוש מאות ושלושים ליצירה היתה שוב אשה חכמה מדברת עתידות, וגם היא היתה בקיאה בחכמת הטפת השמן, והיו מאומתים כל דבריה. וישאל ממנה רבי חיים, שתגיד לו בלחש השמן על דבר ההשגה בחכמת הקבלה. ולא ידעה להשיבו דבר, עד אשר לבשה רוח קנאה ותתחזק בלחשים ותקם על רגליה. ותשק [אחרי זה] רגלי הרב ואמרה לו: "מחל ‏לי, כי לא הייתי מכרת גדולת נשמתך, והנה אינך מערך נשמות חכמי הדור הזה, כי אם מהדורות הראשונים, ימי התנאים. כה ראיתי בטיפות השמן. והנה תשובת שאלתך על דבר הקבלה," הוסיפה האשה לאמור, "הראו לי בשמן הזה בזה הלשון: דע, כי תשיג בחכמה זו, מה שלא השיג שום חכם מהקודמים לך מכמה דורות. וזה יבוא לך על ידי חכם אחד גדול, שיבוא בסוף השנה הזאת לצפת מצד דרום ממצרים, והוא ילמדך חכמה זו."

וכן היה. באותה שנה בא הרב הקדוש רבי יצחק לוריא ממצרים.

(ד, קא-קג). שבחי ר' חיים ויטאל, 2. – כל מאמרי מי"ב, רצו ("סיפורי נפלאות", ב).