ויקם אחרי יאיר יפתח הגלעדי, אשר הושיע את ישראל מיד בני עמון. ויתפלל יפתח וכל ישראל במצפה לאמור: "אנא יי, הושיעה נא ואל תתן נחלתך להרג ואת כרמך למשיסה, ופקוד נא את הגפן אשר נטעת והסעת אותה מארץ מצרים!"

וישלח יפתח מלאכים אל גִיתֵאֵל, מלך בני עמון, לאמור: "מה-לי ולך, כי באת אלי להילחם בארצי?!"

ותהי על יפתח רוח יי ויצא להילחם את בני עמון. וידר יפתח נדר ליי ויאמר: " 'אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה ליי והעליתִהו עולה' [שופטים יא, לא]".

ויך יפתח את בני עמון וייכנעו מפני בני ישראל. וישב יפתח מצפתה, והנה כל הבתולות והנשים יצאו לקראתו בתופים ובמחולות. ותצא בתי ראשונה לקראתו, ורק היא יחידה, ואין לו ממנו בן או בת.

ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר: "‏אהה בתי, הכרע הכרעתיני, ואת היית בעוכרי! ומי יתן לבי ובשרי בכף מאזניים ואראה, מי יכריע! כי הדאבתיבי במשתה נצחון מלחמותי, ואנוכי פציתי פי אל יי ולא אוכל לשוב."

ותאמר לו שאֵילה בתו: "על מה דאבת על מיתתי, אחרי אשר עשה יי לך נקמות מאויביך? אך זכור נא את אבותינו, אשר האב העלה את הבן לעולה ונתרצו המקריב והנקרב. כן עשה לי אבי, כאשר יצא מפיך. אך שאלה אחת אשאלך, בטרם אמות: הרפה ממני שניים חדשים ואתפללה לאשר אשיב את נפשי ואלכה וירדתי על ההרים ואלינה בגבעות ואדרכה בסלעים ואבכה על בתולי אני ורעותי ואשפכה עליהם דמעותי. ואקרר דאגת ילדותי ויבכוני עצי השדה ויספדוני חיות שדי, כי לא דאבתי במיתתי ולא ידאבוני משיבי נפשי בפציית פי אבי, אשר נדרני לזבוח ליי. אך כי יראתי, אשר לא יתקבל קרבן נפשי לרצון ותהי מיתתי חינם."

ויעש לה כן אביה. ותלך היא ורעותיה ותספר לחכמי עמה ואין משיב לה דבר. ותעל להרי תלג [בארמית שלג, כינוי לחרמון], ויזכרה יי בלילה ויאמר: "הנה נא סכרתי את פי חכמי עמי, אשר לא ענו דבר לבת יפתח, ועתה יותן נפשה בשאלתה, והמוות שלה יקר בעיני, כי חכמת החכמות לה."

ותבוא שאילה בת יפתח ותישטח בחיק אמה, ותלך ותבכה בהרי תלג ותספוד ותאמר: "שמעו הרים מספד תואנותי, והקשיבו גבעות את דמעי עיני, וצורי הסלעים תעידו בבכי נפשי, איכה

נמסרה נפשי למוות, ולא לחינם נפשי. יתכפרו דברי בשמים ויתכבו דמעותי ברקיע, כי לא נלחם האב את הבת, אשר נדר אותה להקריב, וגם אל שריו לא שמע כי אמר יחידתו להקריב, ואנוכי לא ראיתי בחופתי ולא נמלא כתר נישואי ולא לבשתי פארי עדיה של כלה היושבת בבתוליה ולא הוקטרתי במור ואהל ריח ניחוח, ולא נמשחתי בשמן המור אשר נכון לי. אהה, אמי, לשוא ילדתיני! הנה יחידתך בשאול חופתה, אך שוא יגעת בי, בשמן משחתיני, לבנים הלבישוני. כי עש וסס יאכלום, ופרחי כתרי, באשר גידלתיני יבלו וייבשו, ובגדי המרוקמים בתכלת וארגמן, רימה תשחיתם. ועתה תיאנחנה רעותי כל ימי מספדי, ויטו העצים פארותם ובדיהם ויבכו על בתולי, ויבואו חיות יער וירמסו על בתולי, כי נגזרו שנותי וימי חיי בחושך יעתקו.

ויהי מקץ שניים חדשים ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, ותבואנה בתולות ישראל ויקברוה ויספדוה.

ותהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכנה בנית ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה.

(א, עג-עד). ירחמאל, כ"י, 215-211 (גסטר, ירחמאל, 179-177). – גינצברג, ד, 45-44; ו, 203 (108). – א"י ה, 52-49.