פעם אחת בערב שבת קודם הכנסת כלה יצא הרב רבי יצחק לוריא ותלמידיו אל מחוץ לעיר צפת לבוש בגדי לבן, כדי לקבל השבת. והתחיל לומר מזמורי דוד בניגון נאה. מתוך שהיו משוררים, אמר לתלמידיו: "חברים, רצונכם שנלך לירושלים עוד לפני השבת ונשבות בירושלים?"

וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מעשרים וחמש פרסאות.

והשיבו אחדים מן התלמידים: "אנו שומעים לך ונלך עמך." וקצתם השיבו ואמרו: "נלך מקודם ונודיע לנשותינו, ואחר כך נלך עמך."

ואז נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: "אוי לנו, שלא היה לנו זכות להיגאל! אלו הייתם משיבים פה אחד בשמחה, שאתם מרוצים לילך עמדי, תכף היו נגאלים כל ישראל, כי עתה היתה השעה מוכשרת להיגאל, ולפי שמיאנו אחדים מכם, חזרה הגלות למקומה."

(ד, ק). שבחי האר"י, 15-14.