בימי הרב רבי משה איסרלס זכרונו לברכה היה דבר גדול בעיר קראקא. וימותו אנשים ונשים וטף הרבה, ונצטער על זה הרב מאד. ויהי ביום אחד ציווה הרב, שלא לקבור המתים שימותו היום ושיניחו אותם עד הלילה בפרוזדור של בית הכנסת הגדול. ויעשו כן. ויבוא הרב בלילה להפרוזדור ויתן צו להעביר לפניו כל מת, למען יסתכל בפניו. ויבט הרב בפני כל מת ויצו לקברם כולם אחר זה. רק מת אחד היה ביניהם, והוא מלמד תינוקות, ואותו ציווה לשמור עד הבוקר.

ויהי ממחרת, ויצוה הרב לקשור שתי רגלי המת לזנבות סוסים ולסחוב אותו בכל רחובות העיר. וכן עשו. אחר כך ציווה לתת לו מקום מהודר בבית העלמין ולקברו בכבוד. ויהי כי נקבר, והיתה הרווחה והמגיפה נעצרה.

בלילה בא המת להרב ויאמר לו: "למה עשה לי מעלתו הבזיון הזה? והן בבית דין של מעלה עיינו בדיני ולא מצאו עלי עוון, כי אצטרך לסבול בזיונות אלו. ואמרו לי למעלה, שרצו להכניסני לגן עדן, אך עתה לא יעשו זה, עד אשר אשאל מרבנו פשר דבר."

ויען הרב ויאמר: "אותך ראיתי ישר לפני לסבול בזיון לכפר על העיר, כי לא ראיתי בכל יושביה איש ישר כמוך."

ביקש הרב מהמת שיגיד לו סיבת דבר המגיפה, אשר היתה בעיר, כי העלימו ממנו מן השמים ולא הגידו לו.

ויאמר המת להרב: "יבוא מעלתו עמי ואראהו."

וילכו יחד עד בואם מחוץ לעיר. ויראהו איש עשיר מעשירי העיר מזנה עם שתי נשים נשואות. מיד נתן הרב עיניו בהחוטא ונעשה גל של עצמות.

(ד, נח-נט). נפלאות גדולות, סי' ג, 10-9 (קיצור). ב"י ו, 137-135, 312. (=סי' 293). – צפונות, שטו-שטז.