כתב הגאון המקובל האלהי מורנו ורבנו הרב נתן נטע [נ.נ. שפירא, בעל 'מגלה עמוקות', מת 1575], שמצא בשם מדרש טעם מה שנקרא יהושע 'בן נון' והמרגלים קראו אותו 'דין ריש קטיעא' [ארמית: זהו קטוע הראש (לפי ה'ערוך': מי שראש שמו קטוע, כי קראו ליהושע לפנים הושע, בלי יו"ד)].

שאביו של יהושע דר במצרים, ואשתו עקרה. והיה הצדיק מתפלל לנוכח אשתו, וייעתר לו יי. ויהי כי הרתה, היה הצדיק מתענה ובוכה יום ולילה מאין הפוגות, וירע הדבר בעיני אשתו ותאמר לו: "היה לך לשמוח, כי שמע יי תפילתך!"

ולא ענה אותה.

ויהי בדברה אליו יום יום ותאלצהו בדבריה, ויגד לה את כל לבו: כי הגידו לו משמי מרום, כי הבן הזה הנולד לו יתיז את ראשו. והאמינה לדבריו, כי ידעה, כי כל דבריו באמונה. ויהי כאשר ילדה והנה הוא בן, ותקח לו אמו תיבה ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשלך אותו בתוך היאור. וימן יי דג גדול לבלוע את התיבה.

ויהי היום, ויעש המלך משתה לכל שריו ועבדיו. וילכוד דייג את הדג, שבלע את התיבה ויביאהו לפני המלך, וישסעהו, והנה נער בוכה. ויתמהו המלך וכל שריו, ויאמר המלך להביא אשה להיניק את הילד.

ויגדל הנער בבית המלך ויפקד אותו להיות סנדטור [תליין, שר הטבחים]. ויהי אחר הדברים האלה, חטא אותו הצדיק אביו למלך מצרים, ויצו המלך להסנדטור, לחתוך את ראשו וליקח את אשתו ובניו ורכושו לעצמו כמשפטם בעת ההיא.

ויהי כאשר קרב אל אמו לבוא עליה, אז נתמלאה כל המיטה חלב מדדיה. ויחרד חרדה גדולה מאד, ויטול את חניתו להרגה, באמרו, כי מכשפה היא. ותזכור אמו את דברי אביו הצדיק זכרונו לברכה, אף היא תשיב אמריה לו: "אין זה כישוף כי אם חלב שהיניקו אותך, מפני שאני אמך." וסיפרה לו כל המאורע. מיד בדל עצמו ממנה, כי גם הוא נזכר שמועתו, שנמצא בדג. אפס לא ידע, כי היה אביו; ועשה תשובה.

ולכן קראו אותו 'בן נון', מפני שנמצא בדג, ובלשון ארמי 'נון'. וריש קטיעא קראו אותו המרגלים, על שם מעשיו הראשונים, מה שעשה לאביו.

(א, סז-סח). רב פעלים, 12; אוצר מדרשים, 209. – גינצברג ו, 169 (2). ש"א, 64 (37). – ב"י א, 166-165. (=סי' 5). צפונות, צח-צט.