ויעלו בני ישראל מן הים ויבואו המדברה. ויהי בהיותם במדבר, נפלה מריבה בין קורח ובין משה.

‏אשה אחת, שהיתה לה רחלה אחת, מפתה תאכל ומכוסה תשתה והיתה לה כבת. לימים גזזה הצמר שלה, ובא אהרן הכהן ונטל צמרה. מיד הלכה האשה לקורח ואמרה לו: "אדוני, עניה אנוכי ביותר ואין לי אלא רחלה אחת, גזותיה לעשות לי מלבוש מצמרה, שאני ערומה, ובא אהרן הכהן ונטלו בעל כרחי."

מה עשה קורח? הלך אצל אהרן ואמר לו: "לא דייך מעשרות ותרומות מישראל, אלא שנטלת צמרח של עניה זו, שהיא חשובה כמת!"

השיב אהרן ואמר לו: "תמות מיתה משונה, שבשבילך לא אבטל אות אחת שבתורה, שכתוב בה: 'ראשית גז צאנך תתן לו' [דברים יח, ד]."

לשלושה חדשים ילדה הרחלה כבש ובא אהרן ונטלו. והלכה אצל קורח, אמרה לו: "אדוני, ראה שאין מרחם עלי אהרן. אתמול נטל הצמר והיום נטל הבכור."

ואמר קורח לאהרן: "מה לך ולאלמנה זו העניה?"

אמר לו אהרן: "התורה אמרה: 'כל הבכור אשר ייולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש ליי אלהיך' [דברים טו, יט]."

באותה שעה הלכה האשה ושחטה הרחלה. מיד הלך אהרן ונטל הזרוע, הלחיים והקיבה.

אמר לו קורח: "מה לך ולאלמנה הזאת?"

אמר לו אהרן: "שלי הן מן התורה, שנאמר: 'ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה' [דברים יח,ג]."

כיון שראתה האלמנה כן, עמדה ונשבעה ואמרה: "בחרם בשר רחלה זו עלי!"

אמר אהרן לאשה: "אקח כל הבשר כולו, שהוא חלקנו, דכתיב: 'כל חרם בישראל לך יהיה!' [במדבר יח, יד].

הלכה האשה אצל קורח וסיפרה לו כל המעשה.

מיד כעס קורח ואמר לו: "אהרן, מה לך אצל עניה זו? נטלת הצמר והבכור ועכשיו נטלת כל

הרחלה כולה!"

אמר לו: "בשביל כעסך לא אבטל אות אחת מן התורה, דכתיב: 'כל חרם בישראל לך יהיה'."

(א, סה). ירחמאל, כ"י, 198-196 (ירחמ', גסטר, 161-160); מד' אל יתהלל (בית המדרש ו, 108-107). השווה: ‏בבלי, סנהדרין, קט; מד' תהלים א, א. – גינצברג ו, 101 (567). – א"י ד, 298-296.