מעשה בימי רב סעדיה בן יוסף החכם, באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול. ואשתו היתה מעוברת. לימים מת האדון והניח כל הממון. והלך העבד והחזיק בנכסיו, ואמר העבד: "אני בנו!"

כשגדל הבן, שמע שמת אביו, הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד. והעבד נתחתן בגדולי הדור, והיה ירא הבן לפתוח פיו, פן יהרגוהו. ונתאכסן בבית רבי סעדיה, והניח לפניו לאכול ולא אכל, עד ששם לפניו אלו הדברים. נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה. שלח המלך אחרי רב סעדיה לדון דין זה.

וציווה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחד. ‏ולקח עצם לעומת עצם של אבי הבן והניחו בספל העבד, ולא נבלע הדם; ולקח העצם ושם אותו בספל הבן, ונבלע הדם בעצם, כי היו גוף אחד. [השוה את הסיפור 'היורש האמיתי', מס' סב] ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא.

(ד, ה). ס' חסידים מהדורת פפד"ם, סי' רלב. ב"י, ג, 261-260, 317.