רבי יהודה בן שלום היה הולך בדרך, ורבי אבא היה עמו. באו למקום אחד ולנו שם. כאשר חפצו לשכב, שמו ראשיהם על תל עפר, שהיה שם קבר. הם טרם ישנו, קרא קול אחד מן הקבר ואמר: "הזרע ירד לארץ, וזה שתים עשרה שנה שלא התעוררתי חוץ מעתה, שפרצופו של בני אני רואה כאן."

אמר רבי יהודה: "מי אתה?"

אמר לו: "יהודי אני, ואני יושב נזוף כאן, ואני איני יכול לעלות בגלל צערו של בני, שגנבו עובד כוכבים ומזלות אחד, כשהיה קטן, והוא מכה אותו בכל יום."

אמר לו רבי יהודה: "ואתם יודעים בצערם של החיים?"

אמר לו: "אני נשבע בשר הקברות, שאלמלא תפילתנו בעד החיים, לא היו מתקיימים חצי יום בעולם הזה."

אמר לו רבי יהודה: "מה מעשיכם בעולם ההוא?"

התרגש הקבר ואמר: "לכו מכאן, שעתה מלקים את בני."

תמהו וברחו משם כחצי מיל.

ישבו עד אור הבוקר. קמו ללכת, וראו בן אדם אחד שהיה רץ ובורח, והיה שותת דם מכתפו. קרבו אליו וסיפר להם המעשה.

אמרו לו: "מה שמך?"

אמר להם: "לחמא בר ליואי."

אמרו: "ליואי בר לחמא היה אותו מת!"

ונתיראו לדבר עוד עמו. - - -

(ג, קנח). ס' הזוהר, שמות, דף טז, א-ב.